לֹא הָיִינוּ שָם. לֹא עָבַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ
וְעִם זֹאת ובשל כך – רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ
אֶת הָאַחְרָיוּת לִזְכּוֹר, וְלִזְכּוֹר בְּאַחְרָיוּת.
וְגַם אִם אֵין לִי מִלִּים, וְגַם אִם יֵש לָךְ מְעַט,
גַם אִם אֲנִי רחוֹקה, וְגַם אִם אתה קְרוֹב,
וְגַם אִם אֲנַחְנוּ שַיָּכִים, וְגַם אִם אֵינֶנּוּ מַרְגִישִים שַיָּכוּת –
נִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ עַצְמֵנוּ, נִתְכַּנֵּס בֵּינֵינוּ, נְנַסּה לְהִתכָּנֵּס יַחַד, גם בנסיבות המורכבות האלה.
ערב יום השואה תש״פ היה מרגש במיוחד השנה בקהילה הישראלית בהולנד. אמנם אלו ימי קורונה ומפגשים וההתקהלויות אסורים לצערנו ואנו לא יכולים לשבת פיזית יחד ולקיים מפגש כפי שהיינו רגילים בשנים קודמות ויחד עם זאת ואולי בעקבות זאת, החלטנו יחד בדאצ׳טאון שבימים אלה יש משמעות נוספת וחשיבות לחיבור הקבוצות והארגונים השונים בקהילה וקיימנו אירוע ״זיכרון בסלון״ שהועבר בשידור Live בדף הפייסבוק. הרבה אנשים עסקו במלאכה והרבה מאחורי הקלעים והתודות ניתנות ויכתבו בהמשך בהרחבה.
>> בית הכנסת הפך למסגד. העבר היהודי של האג
>> מה שקרה אז בקופי שופ, מה שקרה אז בחנות הספרים
>> ״אחרי המלחמה״ נותנים עדות בבתי הספר בהולנד
>> התמונה שצולמה מחלון הבית שלי
הערב ברבדיו המגוונים, עסק בנושא החיבור והקשר – חיבור בין קהילות, בין משפחות, בין אנשים ובין מדינות ומעל הכל החיבור שלנו עם עצמנו ברמה האישית וכל חיבור הינו בעל משמעות ומשפיע על חיינו. את השידור פתח גד לב הוירטואוז בנגינת כינור, עם נעימת הסרט ‘רשימת שינדלר’ מאת ג’ון וויליאמס. נגינתו המרגשת נגעה בלבבות.
גילי גוראל, עורכת דאצ׳טאון שהנחתה את הערב ופתחה במילותיה המרגשות, ״כל אחד ואחת מאיתנו הינו חוליה בשרשרת הזיכרון, ואת התפקיד החשוב של להיות חוליה בשרשרת נקיים יחד במפגש הזה, נתחבר לעצמנו, לעברנו ולעתידנו.״ הקשבנו כולנו למתן עדות מאת ניצול השואה מר אריה “לוקי” טימנס, שריגש את כולנו במילותיו ובציוריו.
מר טימנס, צייר אומן, מתגורר כיום בישראל, חלק איתנו את סיפור ההצלה המרתק שלו כתינוק בהולנד, תוך כדי שהוא משלב בצורה רהוטה את ציורי השמן שלו, המבטאים בדרכו את חוויותיו מהילדות ונותנים מבט נוסף לנושא השואה ובפרט לסיפור חייו בזמן המלחמה. המפגש עם מר טימנס היה עוצמתי ומרגש כאחד. היכולת שלו להעביר לקהל שיושב בבית מול מסך את סיפור חייו יחד עם שזירת ציוריו בצורה סכמתית, גרפה תשבוחות וחיזוקים רבים מצד קהל הגולשים, וניתן לראות זאת בתגובות שקיבל.
טימנס נולד ב־22 בנובמבר 1943, בעיצומה של המלחמה בעיר זוטפן שבצפון הולנד. לדבריו, האזור היה פחות פעיל מבחינת הפלישה של הנאצים, ואולי היה זה מזלו, שיכול היה לחיות במסתור הודות למחתרת ההולנדית, שנאבקה בכיבוש הנאצי. אמו גרטיה הייתה אחות בבית החולים בעיירה הורן, ושם הרשו לה ללדת ולהישאר עם התינוק כחודש ימים. איש לא ידע שהיא יהודייה. אביו היה במסתור במקום אחר, ואת אמו ואותו, הסתירו במחלקה למחלות מידבקות בבית החולים בו אמו עבדה כאחות. ״הגרמנים מאוד פחדו להדבק במחלות, ולכן לא נכנסו למחלקה״, רחוק מעיניים חושדות העלולות לשאול מה עושים יולדת ותינוק בבית החולים חודש ימים לאחר הלידה. חברת אחת המחתרות, שפעלו בתקופה זו בהולנד, הוציאה את טימנס מבית החולים, ודאגה להעבירו למחבוא הישר לביתם של זוג מורים שהכירה, אשר התגוררו אצל משפחת ואן־דן־ברגה. לאחר חמישה שבועות, גילו הגרמנים על המצאותו של התינוק ובני הזוג שמידט בבית, הם עצרו את אב המשפחה ובני הזוג, והודיעו לגברת ואן-גן-ברגה, שאם היא רוצה לשחרר את בעלה עליה להביא את התינוק בבוקר לתחנת המשטרה. היא החליטה לא להענות לדרישת השוטרים, אך הבינה שאין ביכולתה להמשיך להחזיק בתינוק. בעזרת פעילי המחתרת הועבר אריה הקטן, באמצעות עגלת דואר, כחבילה למשפחת לאאן. “הם פתחו את החבילה וראו שזה תינוק. אבי המשפחה, הבין מיד במה מדובר. לילדיו הסביר שהתינוק הוא בנו של דודו מדרום הולנד, מכיוון ששערו של התינוק היה שחור, כמו של הקתולים בדרום-הולנד. וכך כולם קיבלו אותו למשפחתם. מספר טימנס כי אף אחד מבני משפחתו האמיתית לא ידעו כלל שהוא נולד. מר ואן-גה-ברגה לא שב אל משפחתו, הוא נותר במעצר וניפטר במחנה ‘בוכנוולד’ מדלקת ריאות, לקראת סוף המלחמה.
טימנס מתחיל את המפגש ומראה לקהל את הציור של הוריו מיום חתונתם בו הם עונדים את התלאי הצהוב. לאחר מכן עובר לציור של אמו בהיותה בהריון, עובדת כאחות בבית חולים בהולנד. אביו לא ראה את טימנס למעשה מיום היוולדו ועד לאחר המלחמה. הוריו, בשל המצב המסוכן נאלצו להסתתר. את סצנת המסירה של התינוק לידיים זרות צייר טימנס בצורה מעוררת השתאות. הידיים הגדולות שמקבלות את התינוק הרך, ללא פנים ללא חלקי גוף נוספים. תוך כדי שמיעת סיפורו של טימנס, הציור לכד את ליבנו מיד. ״אישה בת 24 עם תינוק ראשון, חודש מהלידה נאלצה למסור את בנה לידיים זרות כאשר היא אינה יודעת אם תוכל לראותו שוב”. טימנס מספר כי הוא מצא מכתבים מאימו, שכתבה לו את כל מהלך הדברים שקרו בזמן המלחמה, היה חשוב לה מאוד לספר לו מהם שורשיו, היכן נולד, ומדוע נאלצה למסור אותו לידי אנשים זרים, כיוון שדאגה שלא יפגשו שוב.
לשמחתנו סיפורו של טימנס מסתיים בטוב. המלחמה נגמרה וטימנס ילד בן שנה ושמונה חודשים שב לחיק הוריו. טימנס מספר לקראת סוף המפגש על הקשר המיוחד שהיה לו בשנותיו הראשונות עם המשפחה המאמצת והוריו. “הרגשתי שם בבית, כל פעם שנולד לי אח או אחות חדשים הורי מסרו אותי למשפחה המאמצת לתקופה קצרה, כך היה להם יותר נוח״ את הקשר המיוחד ניתן לראות בציור נוסף בו טימנס עומד באמצע בין שני זוגות ההורים. הוריו וההורים המאמצים שהצילו את חייו. נקודת מבטו החיובית ואף האופטימית ניכרת בדבריו ומשתף אותנו בצורה קולחת ומרשימה את סיפורו האישי ותחושותיו.
הציור האחרון שהוא מציג לדבריו ״הוא כבר אחר, הצבע לא כל כך קודר״. זהו הציור של אחרי המלחמה. אביו עומד בכיכר העיר הורן ונואם מטעם יהודי המקום להולנדים העוברים ושבים, לאנשי המחתרת, לאלו שעזרו ליהודים, ומספר כי אביו הודה לאותם אנשים על העזרה שהושיטו לניצולים. ניכר כי חשוב לו לציין זאת.
בסיפור העדות של מר טימנס, היינו עדים לקשת מאוד גדולה ורחבה של אנשים שיכלו להגיב, משתפי הפעולה עם הנאצים, האנשים אשר בעל כורחם נראו כאילו הם משתפי פעולה אבל בעצם זה היה כדי להציל אחרים, וכמובן האנשים והמשפחות אשר סיכנו את חייהם והצילו יהודים. לשתי המשפחות אשר היו מעורבות בסיפור הצלתו של אריה-לוקי, הוענק אות חסידי אומות העולם.
טימנס משתהה קמעה…ושואל גם היום אחרי כל השנים, כיצד הוא הצליח למרות הכל להנצל ולחיות ולעלות לישראל, לעבור את כל שלבי הישראליות כולל הצבא, להקים בית ומשפחה עם אשה ושלושה ילדים ועשרה נכדים. ״בזכות כל האנשים הטובים האלה יש המשכיות״, הוא אומר בגאווה. סיום אופטימי עם חיוך, ולנו נשאר להתרגש ולהודות על כך שעוד יש ניצולים שיכולים לספר את סיפורם גם לדור הבא.
את סיפור חייו המלא אפשר לקרוא בכתבה המצורפת מעיתון ״מקור ראשון״.
לאחר סיום חלק העדות המשכנו בקטעי שירה מרגשים פרי עבודתם של ישראלים החיים בהולנד. עלו לשידור רועי שבת ובתו הדר בנגינת פסנתר ובשירה עם השיר ״לאורך הים״, מאת: איילה אשרוב. החיבור בין אב ובתו שהם דור שלישי ורביעי לשואה, בנגינה ושירה הוסיפו למימד הקשר המשפחתי והחיבורים המרגשים. אחריהם הופיעה להקת Ocean, עמי לוי ויסמין קדר, בשיר “אלוהים” שנכתב והולחן על-ידם. היצירה המקורית התאימה לערב מיוחד זה.
בתום החלק הראשון עברנו למליאה הזום, שם התחלקנו לקבוצות בהם התנהל דיון אינטימי בקבוצות. בדיונים השתתפו משתתפים מהולנד, ומישראל, משתתפים מכל הגילאים, אשר שיתפו במחשבות וחוויות. עלו נושאים מרתקים, אפשר היה לראות את ההתמודדות של דור שני ושלישי לשואה מנקודת מבט ישראלית בהולנד מול נקודת מבט של הולנדים בישראל.
תודות:
אריה (לוקי) טימנס, ניצול השואה על העדות
נירה סטרץ, עובדת משרד החוץ, לשעבר מנהלת המחלקה לדיפלומטיה ציבורית, שגרירות ישראל בהולנד
גילי גוראל על הנחיית האירוע
החלק המוזיקלי:
גד לב הוירטואוז
רועי והדר שבת לעמותת ״מוקה״
עמי לוי ויסמין קידר, צוות Ocean
קריסטינה סלמאן על השיר ״אלי אלי״
קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטעי הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית קבוצת דיון
הפקה טכנית:
ריקי נודלר, הפקה טכנית
הפקה:
קריסטינה סלמאן
מיכל מדר-פורת
גילי גוראל
לימור לוי
הדפסת כתבה
