מאת: קרן נחום זרקא
אתה זוכר, פעם ממזמן…
הינו אתה ואני, קרועים מהתחת בהולנד.
נסענו במכונית שכורה וירד גשם כבד.
היה חשוך ולא ראינו לאן אנחנו נוסעים.
איבדנו כיוון ונכנסנו לתוך איזה שדה,
המכונית התחפרה במים ובבוץ…
לא היה מי שיוציא אותנו, רק אתה ואני.
ניסנו לדחוף את המכונית, אבל לשווא.
לבסוף, נכנסנו לאוטו ואמרת, “אם אין לנו מה לעשות לפחות נזדיין.”
ואני צחקתי ונתתי לך לבוא בשעריי,
וחלונות המכונית התכסו באדים מנשימותינו…
כמה אהבתי אותך, אתה זוכר?
כמה אהבת אותי, השכחת?
בבוקר, מצא אותנו שוטר/ שומר, אנערף מה התפקיד שלו…
הייתי עדיין הפוכה ושיכורה מאהבה.
הוא נתן לנו דו”ח על התערטלות בפומבי ואתה חיבקת אותו,
ואמרת- שזה הדו”ח הכי מגניב שקיבלת אי פעם.
השוטר/ שומר חייך אליך בחזרה ועזר לנו לצאת מהבוץ.
כשחזרנו לארץ, אחרי ששילמנו את הדו”ח,
מסגרת לנו אותו ואמרת, “לחיי ימי הפרא!”
הרמת כוסית של וויסקי ובאת בשעריי.
כמה אהבת אותי, אתה זוכר?
כמה אהבתי אותך, השכחת?
ואז בלהט התשוקה והאש אמרתי לך, “בוא נתחתן.”
ואתה העברת את שערי מאחורי אוזניי, הסתכלת לי בעניים במבט אוהב וחומל,
כאילו הייתי חייה פצועה, ואמרת בלחש, “אלה, את לא חומר לחתונה.”
“אז מה יהיה עלינו?” שאלתי.
ואתה ענית, “החיים דינמיים יהיה אשר יהיה.”
באותו הלילה אהבתי אותך כמו שלא אהבתי מעולם…
ובבוקר הלכתי ממך מבלי להביט לאחור.
…שמעתי שהתחתנת, עם אישה שכנראה היא חומר לחתונה –
אחת שלא מכורה לדרמות,
אחת שלעולם לא תנשק את הכתר שלך,
על ארבע מתחת לשולחן.
כמה אהבתי אותך, אתה זוכר?
כמה אהבת אותי, השכחת?
לא היה לי אוויר, אז נסעתי לבית ישן ועליתי לגבעה
לחפש את שדות החיטה.
אבל במקומם עמדו בניינים והסתירו את השמיים.
“החיים אכן דינמיים” צחקתי וטעם מר עלה בגרוני.
כשחזרתי לאוטו, ראיתי אותך.
אולי גם אתה חיפשת שמיים ושדות…
לא יודעת, לא שאלתי.
בהתחלה רציתי לברוח, אבל אז ניגשתי אליך באומץ
של אותה אחת שלא מוותרת על הפרא ואמרתי, “מזל טוב.”
ואתה חייכת והבטנו זה בזו…
הסתכלתי לך בתוך הנשמה,
וראיתי בעיניים שלך,
שאתה זוכר. שלא שכחת.
וגם עכשיו, אתה אוהב אותי כמו שלא תאהב אחרת לעולם.
ליטפתי את פניך ואמרתי, “לחיי ימי הפרא!”
נכנסתי למכונית, שמתי גז…
והשארתי אותך מאחור.
“החיים דינמיים, יהיה אשר יהיה.”
הדפסת כתבה
