תמונה הפוכה

כשהייתי קטן פגשתי את פחד. 

הוא היה הבריון הזה מסוף הכיתה שתמיד התנכל לי בהפסקות ותוך כדי השיעורים. תמיד איים שיפגע בי אם לא אקשיב לו, אם לא אעשה לו את שיעורי הבית במדעים, אם לא אפריע למורה, אם לא ארביץ לדניאל המסכן שכל חטאו היה זה שהיה טיפה חנון.

מהיסודי, עלינו יחד לחטיבה ומשם לתיכון, ואיכשהו פחד תמיד דאג להישאר קרוב אליי. חגגנו ימי הולדת ביחד, שתיתי בפעם הראשונה איתו ביחד, אפילו עישנתי חצי סיגריה לראשונה איתו ביחד. לא תאמינו, אבל את החברה הראשונה פחד הכיר לי.

הודות לפחד גם נפרדנו. ז”א, היא בגדה בי איתו, בחדר שלי, בבית שלי, בזמן ישיבת שישי שפחד, כמובן, אירגן. הייתי נסער וניסיתי לתפוס מרחק. הבטתי מהצד על האופן בו אנשים מתחברים לפחד. מחבקים אותו, יוצאים איתו, מהללים אותו, עושים איתו סלפי, הולכים איתו לקניות, או למכון, או להכיר בחורות. רתחתי מבפנים ולא יכולתי לעשות מאום.

התגייסתי לצבא ביום שפחד התגייס. אליו הגיעו עשרות אנשים, אליי הגיעו רק אמא ואבא בוכים וידידה טובה. ישבתי בספסל הראשון באוטובוס מלשכת הגיוס, והוא באחרון. בכיתי בלילה הראשון שלי באוהל בניצנים, הוא קרע את כולם שם מצחוק. כל כך שנאתי אותו, אבל אפילו יותר את עצמי.

שלוש שנים העברתי בקושי ושקט מופתי, שעמום. פחד התקדם והיה מפקד ואח”כ קיבל מצטיין יחידה או שיט בסגנון לכבוד יום העצמאות.

עזבתי את הצבא עם תחושת החמצה וניסיתי להבין לאן אני הולך עכשיו. איפה אעבוד? היכן אטייל? מתי אקנה רכב? ואיפה אלמד? ומה אלמד?! 

פחד קיבל עבודת חלומות בהייטק ועשה אקזיט מטורף. הוא טייל בחצי עולם והספיק לצאת עם שתי דוגמניות פלוס ירדן השווה של הבסיס. אני בנתיים הספקתי לחרבן קשר אחד שהיה תירוץ בשבילי לחשוב שאני נורמאלי ומצאתי עבודה מועדפת בתחנת דלק פז סמוך לבית.

פעם בשבוע הגיע פחד בג’יפ שלו לתדלק בתחנה, מבטנו היו נפגשים בשתיקה מרירה ומלאת טינה. קינאתי בבן זונה הזה. קינאתי שאין לי את המרפקים שלו, שאין לי את הגישה שלו, שאין לי את המזל הזה. שאני סתם אפס שמתדלק רכבים לפרנסתו ושאין לו מושג בשיט מהחיים שלו, ושאין לו אהבה ובטח שלא עתיד. “מיכל מלא בבקשה.” אמר פחד שקטע את רגע העליבות שלי ושלח לעברי את כרטיס האשראי מבלי שהעז להיישר איתי מבט. קפאתי לכמה שניות, חטפתי את הכרטיס ושאלתי ברובוטיות “95 מלא?”. “כן” ענה פחד, כיבה את המנוע, יצא מהרכב, והדליק סיגריה. “הלו!” יריתי לעברו בזעם “אסור לעשן” תוך שהצבעתי על השלט שאוסר זאת שהיה לידי.

“בסדר. יאללה. שחרר.” אמר נינוח ולקח עוד שאכטה. הסתובבתי למכונה והקלדתי את הפרטים. “אתה כועס עליי, אני מבין” אמר פחד והוציא עשן בקצב. הסתובבתי אליו באיטיות והבטתי במבט תלוש “אתה חושב?”. “שמע.” הפוזה ירדה מפחד בבת אחת “הייתי זין. וואלה, מודה. אבל כמה זמן תכעס עליי?”. השתתקתי ותהיתי מאיפה מגיעה פריקת הלב הזאת. חיכיתי בסבלנות לרגע שיבקש משהו, שיעשה משהו, שיקח לי עוד חלום מחיי. “אני מתגעגע לתקופה שהיינו חברים אתה יודע?” אמר, השליך את הסיגריה ומעך אותה ברגלו. “אני חייב לך הרבה” הוסיף והשפיל את מבטו. “מה זאת אומרת..?” שאלתי בהיסוס. “כשהגעתי ליסודי, לא הייתי חכם גדול. אתה הצלחת בכזאת קלות. השתלבת בכזאת קלות. לא היה לי כלום חוץ מפה גדול והבטחות ריקות. רציתי להיות כמוך. ושתדע שזה רדף אותי בכל מקום בחיים. לקחתי לך את שירן, הפכתי להיות מפקד, עבדתי קשה על העסק, קניתי את הג’יפ הזה, הכל בסופו של דבר רק בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול להיות טוב לפחות כמוך. תודה.”
עמדתי המום בעוד פחד החזיר את המשאבה למקום, סגר את מכסה הדלק של הרכב, טפח לי על הכתף במבט מלא חרטה, נכנס לרכב ונסע. 

אני גרמתי לו להצליח? אני זה שדירבן אותו להיות מה שהוא? במשך שנים לא הסכמתי להסתכל על החיוב שבחיי, על העובדה שאני בחור די חכם, עם משפחה תומכת וחברים אמיתיים. כזה שקורע ת’תחת בשביל למצוא את עצמו. 

מסתבר שגם אנשים קטנים כמוני יכולים להשפיע ולשנות אורח חיים של אנשים. אולי כל אחד מאיתנו יכול? 

לצד משאבת הדלק, לבוש בסרבל מגושם וכחל, הבנתי פתאום שבמשך תקופה שלמה הסתכלתי על תמונת חיי הפוך. 

לא מדובר בפחד – מדובר בדחף. ופתאום אני לא מפחד בכלל.