‘הדודה שרה’, (שרה בכרך 1887-1982) הייתה בעלת חנות הפרחים הותיקה ביותר בכיכר רמברנדט. יותר מ 60 שנה שמכרה פרחים במרכז העיר ובזכות גדולה קיבלה את הכינוי: ‘מלכת הפרחים של אמסטרדם’.
שרה בכרך הייתה בחורה יהודייה ילידת לונדון שחיה באמסטרדם. הוריה, הולנדים במקור, עברו ללונדון לצורכי עבודה ושם נולדה שרה. באופן מצער נפטרו הוריה בזה אחר זה בלונדון. לאחר מותם, שרה ואחיה שוטטו וישנו ברחוב עד שנמצאו על ידי בן משפחה שהחזיר אותם להולנד בשנת 1904. שרה התגוררה ברובע היהודי הישן באמסטרדם וחיה חיי עוני עם קשיים לא מעטים בשל מצבה המשפחתי.
בשנת 1912, עם פתיחת שוק הפרחים באלסמיר רכשה פרחים בשוק הפרחים והחלה לעמוד בכיכר ברמברנדט, מצויידת בסל ובו פרחים בשלל צבעים. עם הזמן היא הקימה דוכן למכירת הפרחים מול בית הקפה ‘סן ז’רמן-דה-פרס’. היא מכרה פרחים בכיכר עד לשלהי שנות השבעים, יותר משישים שנה. מה שהפך אותה לדמות מוכרת בכיכר.
תושבי אמסטרדם אהבו את מלכת הפרחים שלהם. למרות זאת, בשל מוצאה היהודי, חייה לא היו קלים. ב- 20 במאי 1943 גורשה שרה לווסטרבורק. בזכות הדרכון הבריטי שלה, היה לה מעמד יוצאת דופן, וכתוצאה מכך היא הועברה למחנה בשלב מאוחר יחסית. מווסטרבורק הועברה למחנה הריכוז ליבנאו שם שוחררה ב- 29 באפריל 1945 על ידי חיילים צרפתים. היא איבדה במהלך המלחמה ארבעה מילדיה.
לאחר המלחמה חזרה שרה לעבוד בדוכן הפרחים שלה. היא הייתה כבר אז אישיות אגדית. במלאות 35 שנה לנוכחתה כמוכרת פרחים בכיכר נערכה חגיגה לכבודה. בעיתון נכתב: “דודה שרה היא לא סתם דודה. הדודה שרה הפכה לאנדרטה. רמברנדטפליין ללא דודה שרה אינה רמברנדטפליין ודודה שרה בלי רמברנדטפליין אינה כמו שהיא צריכה להיות. לא פחות משלושים וחמש שנים, היא מוציאה פרחים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. תמיד מסודר.“
ב- 26 ביוני 1982 נפטרה דודה שרה בגיל 95, מקום קבורתה בעיר מוידרברג.
בוידאו: קטע מהטקס ליד הגשר. בנוכחות הנכדה סימונה, משפחה וחברים של הדודה שרה.
נגנים: צוות עמותת ״מוקה״ לחינוך מוזיקלי בהולנד.
לפני מספר שנים פרסמה עיריית אמסטרדם קריאה לציבור להגיש הצעות לשמות עבור גשרים חסרי שם, שמסומנים רק באמצעות מספר. אחת ההצעות עבור גשר 31 שעובר מעל הרנגרכט, בפינת רחוב התורבקייפליין, היתה לשנות את שמו לגשר ״הדודה שרה״. הגשר שנבנה בשנת 1734 קיבל את השם.
ביום רביעי 20 נובמבר 2019 ערכה עיריית אמסטרדם טקס חשיפת שלטי שם הגשר, בנוכחות משפחתה ומכריה של ‘דודה שרה’. נשאו דברים מנהל המחוז, מיכה מוס, ונכדתה של שרה בכרך, סימונה הלר. הבחירה בהענקת שם הגשר לגברת שרה היה תהליך ארוך של מספר שנים אשר החל בעקבות בקשה של נכדתה, סימונה הלר.
״לפני יותר משלוש שנים קראתי שניתן להגיש בקשה לעיריית אמסטרדם בכדי להעניק לגשרים שמות על שם אישיות מפורסמת (לרוב הגשרים באמסטרדם יש רק מספר ולא שם), החלטתי שגם לסבתא שלי מגיע גשר משלה ומיד כתבתי את הדברים הבאים:
״שרה בכרך, הידועה יותר בשם ‘דודה שרה’, אזרחית כבוד באמסטרדם, מכרה פרחים בכיכר רמברנדט במשך יותר מ -60 שנה והייתה לה באכסניה בטורבקייפליין. היא הייתה דמות מפורסמת באמסטרדם (וסבתא שלי). בעוני מר היא פירסנה 9 ילדים באמצעות מכירת פרחים. סבתי היתה משכימה קום מוקדם לפנות בוקר, מגיעה למכירה הפומבית באלסמיר כדי לקנות פרחים. בשנים הראשונות היא עברה בעיר עם סל פרחים ובהמשך היה לה דוכן ברמברנדטפליין. היא שרדה כמה מחנות ריכוז, איבדה 3 ילדים ו- 6 נכדים, אך היא הייתה אישה חזקה מאוד. אני יכולה לספר עליה הרבה, וידוע עליה רבות בארכיונים של אמסטרדם. היא נולדה בשנת 1887 ונפטרה בשנת 1982. אני חושבת שחשוב שלא רק אנשים בכירים עם תפקידים חשובים יכובדו, אלא גם מישהו מהפרולטריון היהודי הזקן, אישה בעלת מוסר עבודה גבוהה, אמסטרדמית אמיתית.״
לאחר בקשה זו, התקיימה תקופת התייעצות עם עיריית אמסטרדם ונאמר לי בסופו של דבר כי מספר בקשות, כולל שלי, כובדו מהבקשות הרבות שהוגשו. שמחתי מאוד.״
יש לי הרבה סיפורים יפים על סבתי ובמהלך השנים האחרונות בתהליך החקירה על סבתא, שיטוט בארכיונים ועוד, משפחתי ואני גילינו שיש עוד הרבה סיפורים מהם לא ידענו.
זכרונות הילדות של סימונה מעלים בה התרגשות וחיוך חמים, ״סבתא שלי חיה חיים מלאים. היא נפטרה כמעט בגיל 96 וזכיתי לחיות לצד אישיות נערצת. היא הכירה את ילדי וכל כך אהבה את הנינים שלה.״מה עשה אותה כל כך מיוחדת?
״סבתי הייתה אשה מאוד חזקה, היא עברה דברים קשים בחיים ועם זאת כנראה זה מה שחישל אותה וגרם לאחרים פשוט לאהוב אותה יותר.
היא גידלה 10 ילדים. לדבריה, לא כולם נולדו מאהבה. זה פשוט קרה. אבל, תמיד כשהייתה מדברת על זה הייתה מוסיפה בנחרצות כי ברגע שהילדים היו שם איתה היא לא רצתה לפספס אף אחד מהם, אהבה לילד זו אהבה ללא גבולות. וראיתי את הדמעות מזנקות בעיניה.
סבתי איבדה ארבעה מילדיה במלחמה. המלחמה תמיד הייתה מורגשת אצלנו בבית. וכולנו ידענו שהיא חושבת על ילדיה ונכדיה שנרצחו בכל יום. אני בכלל חושבת שזהו נס שהיא שרדה את המלחמה בעצמה, וזה היה בזכות הדרכון האנגלי שלה. הוריה היגרו מארנהם ללונדון בסביבות שנת 1885, יחד עם ילדיהם נתן וחנה. לרוע המזל, ההרפתקה האנגלית של המשפחה נכשלה כישלון חרוץ. הוריה של סבתי נפטרו ממחלה ומעוני ושלושת הילדים הקטנים חזרו למשפחה בארנהם. סרטיג’ה (שרה) שהייתה בעלת אזרחות אנגלית ניצלה ושרדה את המלחמה בזכות דרכון זה.בשנת 1904 מגיעה סארטיה, (שרה) כפי שכונתה אז, לאמסטרדם לבדה. היא הייתה אז בת 17. כתובתה הראשונה נמצאת ברחוב ורברס. היא מוצאת עבודה כעוזרת בחנות, בין השאר במאפייה בסטאלסטריט, והיא מתאהבת. אך לרוע המזל התאהבה באיש הלא נכון. בהמשך היא אמרה לי שמדובר בגבר יהודי הגון, אדוק, שלצערנו כבר היה נשוי, אך הבטיח להתגרש. אבל זה לא קרה וסבתי מצאה עצמה בהריון לבד, דבר מאוד לא מקובל בשנים אלו. בזמן שילדה את בכורתה אנני, התגוררה עם בן דודה וזוגתו בדירה קטנה, במשך 5 חודשים עד שמצאה את כוחותיה מחדש ועברה לדירת חדר קטנה. במהלך השנים היא החזיקה ב “מאהב סודי” עד היום איננו יודעים עליו דבר. ובשנת 1910 מגיע הילד השני, בנה סיימון. בזמן זה סבתי כבר לא האמינה במה שמכונה ‘גברים אדוקים’ והיא מגלה שהיא לא צריכה אף אחד כי היא יכולה לעבוד קשה ויכולה לעמוד על שלה בזכות עצמה.
כך היא ממשיכה בחיים עצמאים לחלוטין, ופותחת בקריירת הפרחים הידועה. גם שם יש סממנים של עצמאות, אקרא לזה תחילת הדרך הפמיניסטית שלה. ההחלטה שלה כאישה להגיע לבורסת הפרחים, מקום הומה גברים, לקנות שם פרחים ולפתוח דוכן בלב אמסטרדם הייתה החלטה של אישה חזקה. כל אותן שנים, בטח בשלהי שנות ה -60, היא הייתה האישה היחידה במכירה הפומבית ולא התחרתה עם אף גבר אחר.
כן, סבתי הייתה מיוחדת ופמיניסטית אמיתית, מבלי שבכלל ידעה זאת בעצמה. גילינו בארכיון העירוני שהיא תמיד הייתה רשומה כמפרנסת של המשפחה וזה היה מאוד יוצא דופן אצל נשים באותה תקופה, אבל נורמלי מאוד מבחינתה.
בשנת 1917, כשהיא רק בת 30 ויש לה כבר שני ילדים בגילאי 11 ו -7, היא פוגשת את סבי. עסקן יהלומים. ״אדם טוב באמת״, במילים של סבתי. עם זאת היא סירבה להתחתן איתו, ״מה זה יועיל״ תמיד אמרה. היו לה עוד 8 ילדים ממנו והוא נפטר בשנת 1935, בגיל בן 70. הוא היה מבוגר מסבתא שלי ב 22 שנים.״
הטקס היה מאוד מרגש. עמדנו שם מול הגשר, במקום בו סבתא שלי בילתה את מירב ימי חייה, היה קר ועם זאת כל כך חם בלב. הרגשתי גאווה גדולה שהצלחנו להגיע לרגע הזה, להנציח את סבתי – זה מגיעה לה״.
אז בפעם הבאה שאתם באיזור תזכרו את דודה שרה, וספרו את סיפורה.
הדפסת כתבה
