מאת: תכלת גינס
היא לא זכרה מי זה היה, או איך הוא נראה, אבל את האבן הבולטת שהייתה נטועה מימין לראשה זכורה לה בבירור. בגללה היא לא יכלה להזיז את ראשה. כל זמן שגהר מעליה, כשהיא כלואה בין גופו לבין המדרכה ראתה מולה את חתיכות הצי’פס המבריקות משמן שהציצו מהקופסה של מקדונלדס. היא לא הרגישה שום כאב בזמן שהוא ניכס לעצמו באלימות את כל גופה ונשמתה. דמה היה עדיין מהול בסמים, את המנה האחרונה שלה קיבלה לפני רבע שעה, ליד כיכר החתולות, במקום הקבוע. מתחת לפנס המקולקל. היא עוד הספיקה לאסוף את שאריות הצ’יפס שהשאיר הילד הג’ינג’י במקדונלדס. היא ידעה, שהוא אוכל שם קבוע ב-7 בערב, משאיר בקופסה לפחות 12 צ’יפסים. לפעמים אפילו משאיר מיונז אחד סגור.
ב-7 ורבע הוא נתקל בה, חסם אותה בגופו, בלי לומר מילה הוא נשם אותה בשאיפה מאיימת, מספיקה דיה כדי לשתקה כליל. כנועה, היא שכבה, כשהוא מעליה, בתוכה והאבן לצד ראשה.
זה היה החורף הרביעי שלה ברחוב. 3 חורפים עברו מאז שנזרקה מבית הוריה במאה שערים. ילדה בת 16, זרוקה בכיכר, חיה מהיד לפה, מהמזרק לנשמה. למדה איך לשרוד, ליד איזה פח הכי כדאי לחכות בסוף יום, הכירה את מסלול התיירות ולמדה לכייס תיירים במקומות בהם דעתם מוסחת בניסיון לתעד במצלמה מבנה היסטורי מטופש כלשהו. היא ידעה איפה כדאי לישון ואולי אפילו על מזרון רך, גם אם זה עם עוד 6 נערים. היא למדה מי מהשוטרים מעלימים עין מנוכחותה ומי מהחברים שהכירה יכול להשיג לה עוד מנה.
המחזור מיאן להגיע כבר 4 חודשים, הבטן כמעט ולא נראתה.
למרות שהייתה מעורפלת מסמים ידעה שהיא חייבת לעשות משהו עם התאים ברחם שמתגבשים לעובר, לאדם, לעוד חיים.
יום אחד בתל אביב, היא והחבורה שקראה להם תמיד “משפחה שלי”, יישבו לא רחוק מגרם ארוך של מדרגות אשר חיבר בין שני רחובות. יום שלם תכננה את זה, הריצה בראשה שוב ושוב את אותה התמונה. בשעה 2 בלילה אזרה אומץ, נעמדה בתחילת הרחוב, מעל גרם המדרגות ויד דמיונית דחפה אותה קדימה להתגלגל לאורכן. עם גוף כאוב ומחשבה שכך תשים סוף ליצור שגדל לה בבטן, אספה את עצמה בשארית כוחותיה ועלתה חזרה למדרגה הראשונה. בפעם השנייה כשזרקה את עצמה על המדרגות, כבר לא היה צורך ביד הדמיונית והדוחפת, גופה והחלש, כמו התפרק, הברכיים התכופפו מעצמן והיא נפלה קדימה. כאב עצום פילח את רגליה וצעקה חנוקה נשמעה מפיה.
רגע אחרי שסיימו להכין את מנת הסם, “המשפחה” שלה חשה בחסרונה. הם מצאו אותה חלשה, פצועה, רועדת ומפורקת לגרמים בתחתית המדרגות.
כששכבה שם בבית החולים, עם ירך שבורה ושני חברים טובים ליד המיטה, היא התחילה לדמם. נוזל אדום וגושי לכלך והרטיב את המצעים הירוקים.
הכתם האדום שהלך וגדל על מיטה סימל לה גם את מותה שלה. מותה של חלק בה. היא הבינה שהכוח ליצור ולהרוג חיים הוא בעצם בידה.
ילדה בת 16 שזרוקה בכיכר, החליטה להרוג את עצמה. שוב. הפעם היא תיוולד מתוך הכתם, מתוך הדם.
חודש אחרי היציאה מבית החולים היא כבר טיילה במרכז הגמילה בה אשפזה את עצמה. עם ירך מצולקת וקצת חלשה היא התכופפה והזיזה כל אבן אשר נקרתה בדרכה.
הדפסת כתבה
