מעיל. פונצ’ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש.
וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן. ועם כל זה צועדים לטראם שייקח אותנו לשוק הפרחים. וכל זה כי החלטתי שבייבי חן צריכה ללמוד קצת על אחריות, סבלנות, התפתחות ונתינה דרך הטיפול בפרחים, תבלינים ושאר ירקות.
וחוץ מזה, אני רוצה להכין רוטב פסטו ביתי ולגדל עגבניות שרי וגם סתם שיהיה יפה וצבעוני בעיניים.
אז עלינו על הטראם. ואיתנו כל הציוד שהומלץ באפליקצית מזג-אוויר הכי מדוייקת שמצאתי והאמת, לא ברור עדיין איך נחזור עם כל התוספות החדשות, אדניות, אדמה ופרחים, אבל נסתדר. כי חייבים להיות אופטימים.
אם הייתי אופטימית אמיתית, הייתי מוותרת על מלתחת החורף שהומלצה ומקווה לקיץ הגון כמו שאמור להיות באוגוסט. אמור להיות. יש הרבה דברים לא ברורים בהולנד, אבל מזג-האוויר זה הדבר הכי בטוח שיכול לקרות. בטוח שיירד גשם. בטוח שתצא השמש. בטוח שיהיה חם. בטוח שיהיה קר. בטוח שתהיה רוח. בטוח שכל זה יקרה באותו היום.
לפני מספר ימים ציינו פה את היום הקר ביותר באוגוסט משנת 1980! כמעט מאז שנולדתי, באותו רגע החלטתי שבכל הקשור למזג-האוויר, אני מוותרת על האופטימיות ומפנה מקום לריאליות במיטבה ולוקחת ג’קט ומטריה.
אנחנו ממתינות לטראם ואני מנסה להבין את המפה שמולי. ניסיון לא ממש מוצלח, יותר מדי צבעים, קווים, מספרים ואותיות והשעה די מוקדמת בכדי לאחד את כל זה למשהו שאמור לסייע לנו להגיע לשוק הפרחים. בייבי חן ברקע ממלמלת ושרה ואני מנסה לאתר ספסל פנוי.
אז זהו, שאין.
אין ספסל פנוי, אין אפילו ספסל.
כולם ממתינים בעמידה והמדרכה כל-כך צרה שזה מלחיץ אותי עוד יותר. לא עוברות דקותיים והגיע הטראם, מעבירים כרטיס וסוף-סוף מתיישבות. הללויה, מגיעות!
השוק עצמו די קטן ומצומצם, מספר לא רב של חנויות פרחים אבל בכל חנות אפשר לבלות שעות. המון סוגי פרחים, לפי עונות השנה וגם לא, מסודרים לפני צבעים, גדלים ומינים. המון סוגי זרעים וגידולים, חוקיים וגם אלה שקצת לא. הריחות קצת משכרים, והצבעים עוד יותר, מוצאת את עצמי מצלמת כמו תיירת קלאסית בהתלהבות מופגנת. המון אביזרים לגינה, לחצר או סתם למרפסת וכמובן, איך אפשר בלי – המון מזכרות ושטויות. ועדיף בצורת תחנות רוח ונעלי עץ הולנדיות. ונעלי עץ הולנדיות. ועוד נעלי עץ הולנדיות. בייבי חן בוחרת את הפרחים הסגולים כי הם “קטנים וחמודים”, אנחנו מעמיסות אדמה וקומפוסט על הגב ועוד כמה זרעים מעניינים בשביל הנשמה וממשיכות בטיול. יותר נכון, אני רציתי לטייל ובייבי חן רצתה לאכול.
אז הלכנו לאכול.
מסתבר שפלאפל זה מאכל לאומי. אבל לא של הישראלים. פלאפל זה המאכל הלאומי של התיירים באמסטרדם. בכל פינת רחוב אפשר למצוא פלאפל. הטובים באמת די בודדים, מניסיון. השתדלנו לנסות את כולם בכדי להכריע מיהו מלך הפלאפל, וגם לא הייתה ממש ברירה, הילדה צריכה לאכול, לא? עומדות בתור וממתינות. לפנינו עומד גבר עם בגדי אישה, מאחורה לסביות מתנשקות וברחוב צועדת בחורה עם שמלה שקופה בלי חזיה. וברקע שומעות עברית. כל הזמן. וחזק.
זוהי אמסטרדם. אז עוד לא ראיתי כלום אך מרגישה ניצני דאגה מתפתחים, מסתקרנת לגלות מה קורה פה בלילות, אבל בינתיים זו לא השעה, אני לוקחת את השקית, מוסיפה אותה לשלל השקיות, יד לבייבי חן ומחפשות ספסל.
מוצאות מיקום מושלם, בדיוק על התעלה, מתיישבות, נאנחות (כן, גם היא) ומתחילות לזלול.
אני מתחילה להסביר לה על האחריות שקיבלנו על עצמנו עם הפרחים, שצריך להשקות אותם ולדאוג שיהיה להם אור ושמש, וגם קצת אוויר, רוח וקרירות עדינה. לדבר אליהם, לשיר אליהם – להתייחס אליהם. לתת להם קצת מכל דבר וכך הם יגדלו להיות פרחים יפים וחזקים.
אני מסתכלת עליה ורואה איך היא גדלה להיות ילדה מקסימה ומדהימה. ורעבה. 
ילדה יפה, רכה וחזקה. עם מבט סקרן בעיניים וחיוך שובה, עם תלתלים זהובים וגומות ייחודיות.
ואיכשהו לי היה יד בדבר.
היא מהנהנת, לוקחת לפיה כדור פלאפל ומציעה לי שני כדורים “קטנים וחמודים”.
הדפסת כתבה
