קולו של הסיפוק

עליזה קנתה 3 קילו סוכריות.

בשבת בנה יחגוג 13 ויעלה לתורה בבית הכנסת.

החליפה התפורה למידותיו כבר מוכנה,

הרב אומר שהוא קורא מעולה,

והלב של עליזה דופק מהתרגשות.

—

כשנולד, לא היה כמו שאר הילדים.

עליזה ידעה שיהיה קשה, אך לא הסכימה לוותר.

היא ליטפה את עיניו הנפולות ואת שערו הדליל, נשמה את בכיו לריאותיה

והתפללה ששם הוא יישאר, שהבכי לא יפקוד את פניו אף פעם.

“חיים אקרא לך, חיים שלי.

אתה השמחה בחיים שלי” אמרה,

והחזירה אותו לאינקובטור.

—

לדבר התחיל רק בגיל מאוחר,

ובשל רגליו העקומות הוא סובל מצליעה.

כשלמד ללכת וניסה לרוץ, התרסק על הרצפה והתחיל לבכות.

עליזה לקחה את חיים בידה ואמרה לו

“תסתכל על כל האנשים הרצים.

אתה לא צריך לרוץ, האושר ירוץ אליך, חיים.

האושר ירוץ אליך”

—

בשבת, תשב עליזה בעזרת הנשים.

כשתראה את בנה עולה לבמה ואת בעלה תומך בו כדי שלא יפול,

תסיט את הוילון

ותציף את בית הכנסת בסוכריות.

וכל סוכריה תמתיק לה את הקושי.

כשהשקט ישוב לבית הכנסת, לאחר שאחרון המתפללים יסיים לשיר את “ישמח חתני”,

בנה יתחיל לקרוא מספר התורה בקול רועד. 

עליזה תעצום עיניה, תחייך ברוחב

ותאזין לקולו של הסיפוק.

הדפסת כתבה