הזמן עובר מהר ואני כבר כמעט חודשיים כאן. החודש האחרון, שכלל את תקופת החגים, היה קצת מוזר ולא מאוד קל. קודם כל התחלתי אותו בביקור בארץ לכבוד ראש השנה. כשתכננתי את הביקור הזה, לפני שהגעתי להולנד, לא חשבתי שזה יהיה קצת מוזר או “תלוש” לחזור לארץ פתאום באמצע הלימודים ותהליך ההתאקלמות. אבל כך היה, ומיד אחרי הביקור בפריז מצאתי את עצמי על מטוס, נרגשת לקראת הביקור בארץ. כמובן שהיה נהדר, החבר המקסים שלי קיבל את פניי בשדה התעופה, אמא בישלה בשבילי את האוכל האהוב עלי, וכמובן זכיתי להיות עם כל המשפחה בערב החג. אבל גם מאוד שמחתי לחזור לכאן, ועכשיו השבוע הזה בארץ מרגיש קצת כמו חלום, כאילו הוא התקיים בעולם מקביל ולא מאוד קשור לשגרה שיצרתי לי כאן. בין אם זה קשור לביקור שלי ובין אם לאו, בסביבות יום כיפור התחלתי להרגיש קצת געגועים הביתה. באותם ימים ביקרה אותי חברה גרמניה שטיילתי איתה בעבר (גם בארץ) אז הנחתי מראש שאני לא אצום, כפי שאני עושה בדרך כלל, ושזה בסך הכל די יעבור לידי והכל בסדר. ובכל זאת, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבות על הבית, על כל המשפחה ביחד ביום כיפור, הריטואלים המשפחתיים, הדלקת הנרות לפני הצום, אבי ואחי הולכים לבית הכנסת, ובצאת הצום אמא מגישה עוגת דבש. הבנתי פתאום שלמרות שטיילתי די הרבה, זוהי הפעם הראשונה שאני לא בבית ביום כיפור. אפילו בצבא הצלחתי תמיד לצאת בכיפור. האמת, לא חשבתי שכל כך אתגעגע ליום הזה, אבל ממרחק הוא קיבל משמעות רבה יותר שהיא מעבר למסורת דתית בלבד.
לפוסט הראשון של אור: נחיתה רכה והלם תרבות
כמו שכתבתי, באותו זמן ביקרה אותי חברה גרמניה שאני מכירה כבר בערך ארבע שנים, טיילנו יחד בדרום אמריקה ונפגשנו כמה פעמים ברחבי העולם, ככה שאנחנו חברות די קרובות. אחד הדברים הראשונים שהיא ביקשה שנעשה היה לבקר בבית אנה פרנק. אני הופתעתי קצת אבל שמחתי על ההזדמנות לבקר במוזיאון. אז נסענו לאמסטרדם לתור את העיר, ובזכות טיפ מזוג תיירים ישראלים הצלחנו להשיג כרטיסים למוזיאון כבר לאותו הערב, דרך העמדה של Iamsterdam בתחנה המרכזית (זה באמת עובד ומאוד מומלץ לנסות). המוזיאון היה מרשים מאוד. בעיניי הוא היה מינימליסטי במידה הנכונה, ועדיין לא מחסיר בפרטים. כשיצאנו משם ודיברנו על החוויה בהססנות מסוימת, הבנו שתינו שהמוזיאון לא חידש לנו הרבה כי אנחנו מגיעות משתי המדינות שמלמדות את נושא השואה בצורה המקיפה ביותר. כמה אבסורדי אבל הגיוני, שני צידי המתרס. אין ספק שזה היה שונה ומאוד מעניין ללכת למוזיאון שעוסק בשואה עם חברה טובה שהיא בו בזמן גם נכדה לסב נאצי (גם על זה דיברנו). ניסיתי לחשוב אילו תחושות מתעוררות בה כשהיא מסתכלת על המיצגים והתמונות הקשות, מה היא מרגישה כשהיא צופה בסרטונים של אביה של אנה פרנק, אוטו פרנק, מדבר בגרמנית מפרנפורקט, שנמצאת לא רחוק מעיר הולדתה. הייתה לי תחושה שאולי לה יש איתו יותר במשותף מאשר לי.
לאחר מספר ימים מהנים ביחד חברתי עזבה, ומיום כיפור הגענו לסוכות. שוב עלו הגעגועים הביתה, לארוחות המשפחתיות ולאווירת החג המורגשת בארץ. כן, כנראה שתקופת החגים עשתה אותי קצת רגשנית. הפעם שמחתי לחגוג את ערב החג אצל שתי חברות יהודיות, אחיות אוסטרליות שעושות כאן חילופי סטודנטים. הבנות המקסימות האלה גרות באזור קצת יותר שקט של ליידן (גם אני תוהה כמה יותר שקט זה עוד יכול להיות) ויש להן גינה קטנה שהן קישטו בקישוטי סוכה. הערב לא ממש עסק בחג, אבל היה מעניין לדבר איתן על החיים שלהן כיהודיות בגולה וכיף במיוחד לשיר איתן את שירי החג במבטא כבד. הדבר היחיד שהיה קשה היה לשבת בגינה הקרה.
וזה הזמן לדבר על מזג האוויר. אני יודעת שאני לא אמורה להיות מופתעת, אבל מה קורה פה? הגעתי כבר לרמות הקור שאני מכירה בארץ, הפעלתי כבר את החימום בחדר על 4 מתוך 6 (!) הוצאתי את המעילים הכי חמים שלי.. לאן זה יידרדר מכאן? אני לא רוצה לדמיין… וכמובן שאני היחידה שזה בכלל מפריע לה. השותפים ההולנדים שלי מסתובבים בדירה עם חולצות קצרות ושמלות, כשאני עטופה בסווטשרים ונועלת נעלי בית חמימות (ותודה לפרימארק), והם כל פעם שואלים אותי “מה, קר לך?? החורף בכלל עוד לא התחיל!”. גם רוב החברים הזרים שלי כאן לא מתרגשים עוד מהקור. רק יום אחד כשהייתי בקפיטריה וצפיתי בתחזית בטלויזיה, נעמד לידי בחור הודי שאמר במבטא כבד “אני מתגעגע למזג אוויר של הבית, איזה מזג אוויר טוב!”. רק שנינו בהינו בטלויזיה וחייכנו אחד לשניה, חיוך של שותפים לצרה. כמובן שההתמודדות עם הקור קשה עוד יותר כשרוכבים על אופניים, אבל כאמור אין ממש ברירה אחרת. כבר ניסיתי להתחמק מרכיבה בגשם אבל הוא ניצח אותי, והבנתי שאין מה לעשות, צריך להתלבש טוב (לכסות הכל ולהשאיר רק את העיניים, בכל זאת לא כדאי ליפול, שוב) ולהתמודד. אני גם מוצאת את עצמי מתלהבת מכל פיסת שמש אפשרית, כמו אירופאים בחוף הים בתל אביב בינואר. בשבוע האחרון הייתי יותר בדירה כי למדתי למבחן, ובכל פעם שהגיחה השמש נעמדתי ליד החלון או העברתי את המחשב איתי לאזור השמשי בחדר, רק כדי לספוג קצת ויטמין D.
טוב, אני מרגישה שהפוסט הזה כלל בעיקר קיטורים, אז זו ממש לא התחושה. אני מאוד נהנית מהעיר הזאת ומהחיים כאן, לפעמים כשאני רוכבת ממקום למקום (ולא יורד גשם) אני מסתכלת מסביב ועדיין לא ממש מאמינה שאני גרה, לומדת ומבלה בעיר הולנדית עתיקה שמרושתת בתעלות מקסימות שבהן שטים אווזים וברבורים חמודים (אני לעולם לא אפסיק להתלהב מהם). להוסיף לזה את העצים בשלכת המרהיבה. טוב פה, אבל רק אם אוכל לייבא כמה אנשים, מאכלים ואת השמש מהארץ, הכל יהיה מושלם.
הדפסת כתבה
