נֵלי, השכנה ההולנדית שלנו, מעולם לא תקרא את זה. אמנם רק קיר אחד מפריד בין הבתים שלנו, אבל יותר מדי קטגוריות מפרידות בין חיינו. היא בת שמונים ושבע או יותר, היא בטח לא בפייסבוק ולא קוראת עברית. גם אם נניח שהיא קוראת עברית להנאתה, נגיד שהיא נוצרייה אוהבת ישראל, היא בוודאי לא קוראת דיוור שמיועד לישראלים בהולנד. גם אין לה ראש לזה. בעלה חולה באלצהיימר, הוא מאושפז כבר תקופה ארוכה, והיום הוא נפטר.
בשבוע שעבר פגשתי את נלי במרכז המסחרי. שאלתי אותה לשלומה, היא מחתה דמעה ואמרה שהיא חושבת שלא נשאר לו עוד הרבה זמן. חייכה לילדים ואמרה שהיא שמחה שאנחנו שכנים. שברתי שיניים כדי להגיד לה, בהולנדית, שגם אני שמחה שאנחנו שכנים. אפילו שזו שכנות קצת מוזרה, כי היא בכלל לא מורגשת.
כשרק הגענו לכאן, פחדתי. פחדתי שהילדים שלנו ירעישו בחצר ולמחרת נראה צלבי קרס על הקירות. כזאת אני, קצת רואה שחורות. מזל שנלי היא מעט כבדת שמיעה והקירות די עבים. ולשכנים האחרים לא אכפת מכלום, מצידם תמות.
נלי לא שומעת אותנו, וידאתי. רק כשקדחנו קצת בקירות בימים הראשונים. וזהו. אין בינינו קשר. והיא גרה לגמרי לבד, בעלה מאושפז והיום הוא נפטר והילדים שלה רחוקים. אנחנו מרגישים מחויבות כלפיה, איזה אחריות כזו, הרי אנחנו שכנים. אבל נלי שומרת באדיקות על הפרטיות ולא נראה שמעוניינת לשוחח מעבר למילות נימוס בודדות. אולי זה בגללנו, אולי זה בגללה, אולי ככה זה כשאת בת שמונים ושבע או יותר ויש לך בעל חולה באלצהיימר, שמאושפז כבר תקופה ארוכה, והיום הוא נפטר.
מכונית שחורה ארוכה עצרה לפני חלון המטבח שלנו שצופה אל הרחוב. אין שום סיבה שתעצור לפני חלון המטבח שלנו מכונית כזו, אלא אם כן משהו קרה. נגיד, מישהו מת.
מר ואן דר הורסט היה השכן הלא נראה שלנו. הוא היה מאושפז במשך כל הזמן שאנחנו גרים כאן וכנראה עוד הרבה קודם לכן.
שני אנשים לבושי שחורים פתחו את דלתות המכונית וארון עץ לבן הוצא ממנה והונח על מעין עגלה, עגלת ארונות קבורה. העגלה התגלגלה אל תוך הבית של נלי ולבושי השחורים נעלמו בתוכו.
מה קורה ברגעים האלה שבהם ארון קבורה נכנס לסלון שלך?
כעבור שעה או שעה ורבע הדלת נפתחה שוב והארון יצא ממנה כשהוא מקושט בפרחים. אחד מלובשי השחורים החזיק בידו ספינה דקורטיבית מעץ, חפץ וינטג׳ מובהק, עם הרבה מפרשים.
לאן הם לוקחים את זה? הספינה תקבר עם מר ואן דר הורסט? לא חבל?
המלווים הסתדרו בשורה עת הוכנס הארון אל המכונית השחורה, וכשהדלת נסגרה כולם התפזרו למכוניות שלהם, כדי לנסוע בשיירה. נלי, לבושת שחורים הדורים, ישבה במושב שליד הנהג, מאחוריה ארון ובתוכו בעלה המת, ועל ברכיה תמונה במסגרת. היא ניגבה אותה בשולי המעיל, וגם נגבה את דמעותיה. תמוה היה בעיניי, שברגעים האלה בהם התפזרו המלווים למכוניות שלהם, נשארה נלי לבדה, ללא איש מצידה. ומצידה השני, היא כל כך רגילה להיות לבד.
זה היה סופו של מר ואן דר הורסט, השכן שלא הכרנו. למחרת קניתי כרטיס עם ציור של סביון וברכת ׳היו חזקים ברגעים קשים אלו׳, כעצת חברות מנוסות. לקחתי איתי שני ילדים להפגת המתח, והלכנו לנחם אבלה. הבנתי שעדיף לא להביא פרחים, עדיף לא להביא פשטידה ושגם להלוויה שולחים הזמנה, שלא יידחפו סתם, אפילו שאין מה לאכול. מצד שני, גם בחתונה הולנדית אין מה לאכול, לא?
כך או כך, בתה של נלי פתחה את הדלת ועל פניה הייתה הבעת פליאה. הלוא אף אחד לא ידע שמר ואן דר הורסט נפטר, מודעות לא נתלו בשכונה, לנלי אין חברים. איך ידענו? כי אנחנו שכנים, אמרתי לה, דלת ליד. ראיתי מהחלון את המכונית השחורה, שכנים יודעים דברים כאלה. השכנים שאני מכירה, לפחות, יודעים דברים כאלה, ככה זה אצלנו בישראל.
זה לא זמן טוב?
לא לא, זה בסדר, אמרה מריה, היא מאוד לבד, היא בטח תשמח, והלכה לקרוא לאמה. נלי ירדה אלינו, פניה סמוקים וגם עליהם, הבעת פליאה. אותנו היא לא ציפתה לראות. מתעניינים בה? דואגים? מה פתאום? מה זה קשור שאנחנו שכנים?
נתתי לנלי את הכרטיס עם הסביון והבעתי את תנחומי ותנחומינו המשפחתיים. את תמיד יודעת איפה למצוא אותנו, נכון? אנחנו פה, דלת ליד, לכל מה שתצטרכי, ושלא תדעו עוד צער. נלי לקחה את הכרטיס, הודתה לי, חייכה קלות לילדים, והלכה. הדלת נסגרה. וזהו. לא הוזמנו להיכנס והיא לא סיפרה לנו דבר על מר ואן דר הורסט המנוח.
למחרת ראיתי אותה בסופר השכונתי. אף אחד לא ידע שבעלה נפטר, אף אחד לא ניגש אליה ולא שאל לשלומה. רכונת ראש היא קנתה כמה ירקות, הניחה בסל הקניות הרב פעמי והלכה. בערב נפתח חלון בקומה השנייה ושתי שמיכות פוך נתלו לאוורור ברוח הקרה של אוקטובר.
הדפסת כתבה
