קצת אחרי שעברנו להולנד והתמקמנו בדירה חדשה במרכז העיר, לקחתי על עצמי להעתיק את החיים שלנו מת״א לברדה ועמית נתן לי משימה לחפש לו חייט. אחד כזה כמו אפריים שהיה לנו באבן-גבירול, שיוכל לגהץ את החולצות המכופתרות של העבודה. הייתי יושבת עם הקפה של הבוקר ומסתכלת מחלון הדירה על המוזרים שנכנסים לקופישופ בעשר בבוקר וככה גם מצאתי אותו. לוגו ענק של חוט ומחט התנוסס על אחד מחלונות הראווה ברחוב. מאחורי הדלפק עמד בחור שנראה ״זר״ ופנה אלי בהולנדית עם מבטא חצי ערבי. באותה תקופה אפילו אוצר המילים שלי בערבית היה עשיר מההולנדית, אבל למזלי לא הייתי צריכה להשתמש בו. הצלחנו לתקשר באנגלית בסיסית, עם הרבה פנטומימה ותנועות ידיים שנזרקות לאוויר. מהר מאוד הבנתי שאני בעצם הזרה כאן וזה שהוא לא נראה בכלל הולנדי לא אומר שהוא לא כזה, אבל הסקרנות והחוצפה הישראלית שלי השתלטו עליי ומייד שאלתי:
- ״Where are you from?״
- “Iran” הוא ענה
- “And you?״
- ״ISRAEL”
עניתי בגאווה כזאת של אני מתה מפחד אבל אני לא מראה לך את זה ואפילו להפך. שתדע שאני ישראלית והנה אני פה עומדת מולך. אין יור פייס. תכלס לא נראה לי שהזיז לו יותר מידי, הוא היה נראה דיי מרוכז בחיים שלו. אז המשכתי לחטט..
- ״Wow, you have a great Dutch. How long are you here?״
- “tien jaar” הוא ענה
- ״ואתה מתחבר? כאילו… אתה מרגיש הולנדי הולנדי?״
שאלתי בטמטום, כי הוא נראה הכי פרסי. המרחק בינו לבין ההולנדי הממוצע הוא מיליוני שנות אור, אבל אני ישראלית שבדיוק נחתה פה, מה לי ולזה?
- ״תראי״ הוא ענה לי ״אני דיי תקוע בין שני עולמות ולא שייך לאף עולם כבר. כשאני נוסע לבקר את המשפחה באיראן, אני לא מרגיש שייך. אני לא גר שם כבר עשר שנים וזה עולם מאוד שונה מכאן. מצד שני פה אני תמיד ארגיש זר, זה לא הבית שלי וזו לא התרבות שגדלתי בה. את מבינה?״
- ״ברורררר״ -הנהנתי, אמרתי לו תודה ויצאתי משם.
טוב הוא איראני, חשבתי לעצמי, זו תרבות שונה לגמרי. הם כאלה מיושנים. לא, ישראל זה אחרת, אנחנו יותר אירופאים כאלה.
אחרי כמה חודשים, טסנו בפעם הראשונה לבקר בישראל. זה היה חודש מאי ובזמן הנחיתה עברנו בתוך שכבת אובך צהובה שחצצה בין השמים לארץ. ״מה זה הודו?״ אמרתי לעצמי. ״כמה זיהום אוויר אמאל׳ה?!״.
השמים ההולנדים נראו לי פתאום כאלה נעימים, לפעמים הם אפורים ומעוננים אבל האויר כל-כך צח והכל מרגיש הכי נקי ופרש. רציתי כבר לחזור לקור. הצטיידנו במלא אנרגיות טובות, חום ואהבה ותוך שבוע היינו על הטיסה חזרה בדרך אל האביב
ההולנדי, הגשום שמחים ומאושרים להמשיך את המסע שלנו ולהתפתח.
בביקור השני והשלישי התחלתי כבר ממש לשים לב לכל מיני שינויים בין הארצות. עמית ואני נסענו להורים שלי לצפון על כביש 2 ותוך כדי שאני מסתכלת על הנוף אני קולטת שאף אחד לא טרח לסדר אותו. ״אומיגאד אין פה גננים במדינה הזאת? הכל חולות״ אמרתי. בין החולות צומחים שיחים רנדומליים ובין השיחים מוטציות של עצים, כל אחד מסוג אחר ופה ושם רואים צמחים פראיים שרובם צהובים ממש מחוסר מים. רק מלראות אותם נהייתי צמאה וכשהרמתי את העיניים למעלה ראיתי המון קווים שחורים שחותכים את האופק. עמודי החשמל שמגדרים את הכביש משני צידיו מלאים בחוטי חשמל שמחוברים מעמוד לעמוד לאורך כל הדרך. מידי פעם יש איזה עמוד ענק עם גוש ענק ומבולגן של חוטים שלא היה עובר מסך בשום פרסומת של שקע ותקע. פתאום זה היה נראה לי מוזר, עשיתי את הנסיעה הזאת מת״א לכרמיאל אולי מיליון פעם בעבר ובחיים לא שמתי לב לזה.
ביום אחר עשיתי סיבוב בשוק לוינסקי, שוק שנהגתי לבלות בו אחת לשבועיים לפחות. פתאום השוק נראה לי מזה מבולגן, ים אנשים שמעמיסים אוכל וסחורה. ים מכוניות תקועות בפקקים, ים צעקות מכל פינה והכבישים והמדרכות שבורים כמו בכפר ערבי. No offence. הזייה. יכולתי גם לראות את הקושי על הפנים של העוברים ושבים. הקמטים החדים מדאגה שקישטו את פני מוכרי הבסטות וההליכה הכבדה של חצי מהאנשים בשוק נראתה אפילו מוגזמת.
יכול להיות שזה אשכרה נראה כמו הודו פה? חשבתי. כאילו גם להודו יש את הקסם שלה, ברור. מוזר פשוט שעד עכשיו לא ראיתי את זה ככה בכלל.
השווקים בברדה הכי מסודרים, יש המון מקום, אפחד לא נדחף או צועק, המוכרים רובם נראים מאושרים ובכלל לא מעניין אותם אם תקנה או לא. הזקנים פה בכושר, גם אם הם לא הכי שמחים אין להם את הכבדות הזאת. רואים שכל חייהם הם רק דאגו לתחזק את הנהנתנות, הגוף והנפש. כיף להם, לא היתה להם מלחמה אחת, אולי אחת אבל מזמן. הם בקושי חווים טרור והמדינה לא לוחצת אותם למצבי קצה. נאיבים כאלה וחיים בשביל לחיות.
והדרכים בהולנד כאלה מסודרות כמו פלס, גם מבחינת הכבישים עצמם, Highways מושלמים שמתעקלים אחד בתוך השני בסינרגיה מדהימה וגם מבחינת הנופים. רואים שמישהו אשכרה תכנן את זה. הכל צבעוני או ירוק והעצים מסודרים ברווחים שווים, בגבהים זהים ומלווים את הנהגים לאורך הדרך. בקשר לעמודי החשמל בכלל לא זוכרת שיש, רק תחנות רוח שמקשטות את השמים וזה כזה עוצמתי כשהן מסתובבות. פשוט מעוצב ויפה.
עם הזמן הביקורים בארץ והחזרה להולנד מלווים ברגשות מעורבים. אני יודעת שטוב לנו פה אבל מפחדת להתאהב גם, שלא חלילה אבגוד במדינה שלי, בחברים שלי, במשפחה. השחרור הזה מסתבר קשה ממש. תמיד אחרי החופשה בישראל, הכל-כך עמוסה שזה לא חופשה בכלל, בא לי כבר לחזור לשקט הזה ומצד שני לוקח לי שבוע להתאקלם מחדש ולצאת מהדיכאון שאחרי. אני נעשית עצבנית כמה שבועות לפני שאנחנו באים לבקר בארץ כי אני כבר רוצה להיות שם עם החבריה שלי ולחבק אותם או סתם לשבת סביב שולחן שבת איזה חמש שעות ברצף עם כל המשפחה ולשתות יין או לצחוק אחד על השני. אני חיה באופן תמידי עם געגוע נוראי לכל מי שאני אוהבת ונמצא בארץ ומצד שני נהנת ממערכות יחסים חדשות ואולי לא הכי מחייבות שאני רוצה לתחזק פה.
אז ירד לי האסימון, החיים שלי פה כבר ארבע שנים עמוק בתוך הבועה ואני בול כמו החייט האיראני, תקועה בין שני עולמות. את החדשות ההולנדיות או את הריאליטי אני לא רואה אז אין לי מושג מה קורה פה מבחינת תרבות ובישראל אני ממש אולי רבע מעודכנת. אני לא עוקבת כבר אחרי מה שקורה בכנסת ואפילו מפספסת המון ממה שמתרחש בארץ מבחינה תרבותית ומשפחתית. במובן מסוים אצלי בראש הזמן קפא בארץ בשנת 2015 ואני לא לגמרי ממשיכה, לפחות לא בעולם ההוא. אחרי שעזבתי הפכתי לאמא לשתי בנות, יש לי עסק עצמאי ואני חיה חיים שלמים שהחברים שלי מהארץ לא מכירים בכלל. כמות הדברים שעברנו פה היא מטורפת ואף אחד מהם לא עד לזה. מרגישה כמו עץ שנפל ביער. מצד שני גם אני כבר שכחתי מה החבר׳ה שלי עוברים ועם מה הם צריכים להתמודד בכל יום בתוך סיר הלחץ הישראלי. כולם בארץ גם הם התקדמו, רוב חבריי עצמאים, כולם מוכשרים, אחותי הקטנה בחדשות 13, בן דוד שלי נכנס לפליליסטים של גלגל״צ ואני בכלל לא חלק מכל זה. רואה הכל מרחוק אם בכלל.
לעומת זאת החברים שלי פה בהולנד לא יודעים מה עבר עלי בישראל 33 שנים קודם ואיך בכלל משלימים פערים כאלה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הם לא ישבו איתי על הברזלים, לא שירתו איתי בצבא, לא התעוררו באמצע הלילה לקול אזעקה בזמן שטילים עפים להם מעל הראש. אין לי איתם את אותו חיבור וההומור הישראלי הציני לא הכי מתאים.
אז אני מנסה לקחת את הכי הרבה שאני יכולה משניהם ולא מחוברת כבר – או עדיין לאף אחד ותכלס כנראה שלא אחזיק פה מעמד עוד הרבה כי כמה אפשר עוד לרקוד על שתי חתונות?
Me
22/02/2019 at 19:20אני עברתי לכאן לפני כחמש שנים וכל כך מזדהה עם הפוסט שלך.
בשנים האלו לא הכרתי ולו חבר הולנדי אחד ואני אדם מאוד חברותי, בארץ אני מוקף בחברים ומכרים.
אז כן, שקט כאן, מזג אויר נפלא (אני שונא את החום והלחות של הארץ), אנשים מנומסים ואדיבים ועוד ועוד…
אבל הבדידות בלי משפחה ובלי חברים (מלבד 3 חברים ישראלים)…. זה מה שיגרום לי כנראה לבסוף לחזור לארץ.
נטלי בר דוד פרנקל
01/03/2019 at 14:39תודה!
הבדידות פה אכן קשה ובייחוד מחוץ לאמסטרדם אני מניחה.
כשחיינו בארץ היינו עסוקים בלראות את המשפחה והחברים כל פעם שהיה אפשר ו״צריך״ ולפעמים זה היה יותר מידי שאני חושבת על זה… להגיע לאירועים גם שלא בא לי.. ומה שכיף עכשיו שאנחנו באים לארץ זה שהביקור מרוכז, הפוקוס עלינו ויש לזה דד-ליין אנחנו יודעים שזה תכב נגמר (גם אם לפעמים זה עמוס מידי יש בזה המון כיף).
סתם נקודה למחשבה, אתה פה עסוק רק בעצמך ויש לך הרבה זמן לזה, נצל את זה להתקדם עם החיים כמה שיותר כי אין לך הסחות דעת או אירועים משפחתיים שאתה חייב ללכת אליהם… פה אתה נטו משקיע בעצמך – שזה גם מאוד מאוד מאוד כיף. בודד אבל כיף 🙂
Limor de Leeuw Schorr
22/02/2019 at 20:46כתבת יפה ורגשת אותי! הרגשה מאוד מוכרת! מאוד הרגשתי שאת קוראת לי ממש את המחשבות. אחרי 16 שנה פה באמסטרדאם אין ספק שהחיים מפוצלים וזה לא משתנה. גם ההשוואות נשארות ולמרות זאת מגיעים למין שלמות כזאת כי מתרגלים ולומדים לאוהוב להעריך. חברים ישראלים ואו בין לאומיים עושים תעבודה לחיי חברה/משפחה שחסרה והכי חשוב זה לקחת את הטוב שיש לשני העולמות להציע לנו. בברכה ובהצלחה בהמשך, לימור
נטלי בר דוד פרנקל
01/03/2019 at 14:46תודה לימור!
מעניין איך מרגיש 16 שנה פה? זה כבר חתיכת חיים.
תכלס אני מודה על הרגע שבחרנו לעבור לכאן ולגדל פה את שתי התינוקות שלנו. עם כל הקושי הולנד מדהימה לילדים ולהורים צעירים ועוד יותר כאלה שהם אקספטס וזקוקים לתמיכה. גן עדן שאתגעגע אליו.
3> שבת שלום
Related Articles
איזה הוא החג האהוב עליכם?
תיק Talk – סיפור הסטלינג תרפי של טל
גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה