זה לא שאני איזו מדריכת חוגי סיור ציוניים או שאי פעם הייתי מיטיבת לכת, ממש ההפך הגמור.
בילדותי טיילתי, עם המשפחה, בעיקר באירופה וטיולים בארץ היו רק במסגרת בצפר שגם שם, בוא נגיד, לא הייתי החמוצים הכי שמורים בצידנית. בכל טיול שנתי הייתי תמיד במאחורה של האוטובוס, עושה דאחקות של מפגרים, כמו למשל בחטיבה, סיפור אמיתי, כשניסיתי לשתות שוקו בשקית דרך האף, עם קש, וגיליתי שיש לזה טעם של מוקה. אלוהים יודע מה עבר לי בראש ובטח גם הוא היה מופתע. אולי בגלל זה אני מבינה ילדים היום ולעולם ככל הנראה לא אתבגר עד הסוף.
ידיעת הארץ זה לא הנושא שהכי מעניין אותי, אבל לעשות צחוקים כן, וכשמדריך הטיולים היה מתעכב על איזו אבן היסטורית בדרך ומספר לנו לפרטים כיצד היא הגיעה לשם, אני המשכתי להסתחבק עם המלווה בנשק, שמאסף את כל הקבוצה מאחורה. בתיכון יצא שלמדתי בבצפר של מושבניקים ואז ממש סבלתי מהטיולים השנתיים. היינו יוצאים לשטח, לחמישה ימים, בלי מקלחות ובלי שירותים. היו כאלה שמרוב התלהבות לקחו איתם כסא בצפר ועשו בו חור עגול באמצע כדי שהם יוכלו לשבת עליו ולהרגיש על אסלה בשטח. פחות הדליק אותי הקטע הזה. אבל מה, שם למדתי שאסור להשאיר נייר טואלט בטבע וחייבים לשרוף אותו עם מצת, משהו שימושי שאני לוקחת איתי עד היום. היינו צועדים עם מוצ׳ילות ומקימים אוהלים במדבר, אפרופו חור, בזמן שכל החבר׳ה שלי מהעיר היו נוסעים לאילת, שורצים בים, עושים קניות וישנים במלונות. אני לא אשכח את הלילה שבו הייתי צריכה להחזיק את דפנות האוהל שלי, כדי שלא יעופו, מהרוחות המדבריות ולא עצמתי עין לדקה. כשהשמש עלתה, אחרי לילה בלי שינה, כבר ממש שנאתי את המדבר ונשבעתי שזו הפעם האחרונה בהחלט שאני שם. אחר-כך חזרתי הביתה וחשבתי שלפחות דבר אחד טוב יצא מזה, שיזוף בצבע חום יפייפה שכיסה את הגוף הלבנבן שלי, איזה כיף לי. אבל אחרי המקלחת הבנתי שהיו אלו רק שכבות של חול ואבק שנדבקו לי לגוף והפנים במשך ימים, כמו מייקאפ עבה של עובדת סופר-פארם מוגזמת ולקח לי יומיים בערך רק להסיר אותו.
בקיצור לטייל בארץ לא היה הקטע שלי בגיל שש-עשרה ובטח שלא בדרום.
הדבר היחיד שאהבתי היה לרדת לכנרת, בלילות קיץ חמים. לשבת על גדות האגם הקסום הזה עם החברים, הגיטרות ולהעביר בזולה את החופש הגדול של השנים היפות בחיי.
כשהכרתי את עמית, בן-זוגי העירוני בעליל, טסנו בעיקר ליעדים טרופיים במטרה להכיר תרבויות חדשות, להתנתק מהציוויליזציה ולהתרחק כמה שאפשר מישראל, ישראלים, חומוס, עברית וכל מה, שחשבנו, שאנחנו מכירים כבר.
טיילנו בגאורגיה המושלמת, הרחקנו לאיי-אנדמן הבתוליים, צללנו בפיליפינים, הגענו עד לקובה, מאוריצ׳יוס ובהחלט יש לנו עוד המון יעדים ברשימה שאנחנו חייבים להיות בהם על הכדור. לטוס לטייל בחו״ל אנחנו מאוד אוהבים מסתבר.
אבל מאז שעברנו להולנד משהו השתנה בתפיסה שלי לגבי ישראל גם בנושא התיירות. המעבר למדינה אחרת גרם לנו לטייל בארץ דיי הרבה. את רוב החופשות שלנו אנחנו מעבירים בישראל. טסים כמה פעמים בשנה לביקור, מגלים את המדינה מנקודת מבטו של תייר אירופאי מעונן ונהנים מכל מה שיש לטבע, לקולינריה ולחום שלה להציע. מהרגע שאנחנו נוחתים בנתב״ג אנחנו מכויילים ישר לנ.צ. חומוס. אם זה ההוא שנמצא בשדה, חליל או כל דבר פתוח וקרוב שינפח לנו את הקיבה במשך ימים, כאילו הטיסה לא עשתה מספיק. משם הלו״ז הוא די צפוף, מלא במשפחה, חברים ואנחנו מנסים את כל המקומות החדשים כדי לצמצם את הפער. מסתובבים בשוק הכרמל העשיר, אותו שוק שיצא לי מכל החורים כשגרתי שם, וטועמים את העיר כאילו היינו ילד בחנות ממתקים. מתרגשים מהאותנטיות, ריחות התבלינים, הצעקות וחוזרים הביתה עם כמויות של טחינה גולמית משם. אין על תל-אביב.
ואם החומוס זה אקט לא מספיק תיירותי, תמיד נשתדל גם לבקר באיזה כפר ערבי, קרוב לבית, ולשמן את הגרון באיזה בקלאווה או כנאפה מפוצצת בסוכר. זה מסביר למה בכל פעם שאני נכנסת לסופר-מרקט של התורכים בהולנד, אני מרגישה בבית. יש להם ויטרינה עצומה של בקלאוות וכל חתיכה עולה איזה יורו. כשבמג׳ד-אל-כרום האגדית מגש כזה עדיין עולה לירה וחצי.
ואיך אפשר בלי הים. בכל ביקור אנחנו בים, בין אם זה אכזיב או תל-אביב. כשגרנו בבזל, במרחק הליכה מהים, היינו שם אפילו פחות. והרי אין באמת עונות בארץ. חורף, קיף, סתיו, אביב, הכל נראה דומה ואין מצב שאין לנו פליפ-פלופ במזוודה. ב-״עלק״ חורף האחרון אפילו ירדנו לאילת. לא הייתי באילת שמונה שנים וכמוני גם היא השתנתה. חוץ מהמאנקיז, שנתקע במקום, גילינו בעיר מקום מעולה לאכול בו הכל, טעים ולא יקר בכלל .Omer’s – מסעדת שף עם אוכל סוף, לצמחונים או אוהבי בשר, ואווירה היפסטרית כייפית. אפילו המדבר הצהוב שכל-כך שנאתי מהתיכון, נראה לי היום כל כך עוצמתי. הימים בדרום השומם היו הכי מושלמים וחמימים. בדרך עברנו גם ב״חולות הצבעוניים״, שנראים כמו קשת-בענן מדברית. פשוט מקום יפייפה, פוטוגני, שומם וצבעוני להפליא. בדיוק כמו שאני אוהבת. כמובן שאספנו לנו חול בבקבוק קטן, לא בצורת גמל, להביא לגן של מל למזכרת.
זו חופשה משפחתית אדירה והמרחק גרם לי להעריך ולאהוב את הארץ הרבה יותר. אפילו שאני מרגישה KAPOT אחרי שבוע מטורף בארץ, עם אוברדוז משפחתי ואני רוצה כבר לחזור הביתה להולנד, לשקט, לברווזים ולשגרה. אבל אני תמיד תמיד נהנית מהחופשה בישראל וגם אם אתלונן זה רק כי אני ישראלית וזה מה שאנחנו עושים. משחררים קיטור וממשיכים הלאה.
ועבודות השיווק, פרו בונו, שאני עושה כדי לקדם את ישראל ולספר לחברים האירופאים שלנו כמה המקום חובה לביקור, רק על זה מגיע לי פרס נובל לשלום. בכל הזדמנות שהם שומעים על ישראל הם אומרים ״איך היינו רוצים לטייל שם. שמענו שתל-אביב מדהימה אבל אנחנו מפחדים.״ ובאותו הרגע אני נכנסת לפעולה, מסירה מליבם כל דאגה ואומרת ״איזה בולשיט. פשוט תטוסו!״ מי כמונו יודע כמה ישראל מדינה מהממת ובת״א, אם נרצה או לא, אף אחד בכלל לא מרגיש כלום. האוכל מדהים, הים מלוח, השמש אמיתית והכי כיף בעולם להיות שם. אז למרות שעכשיו רק חזרתי מישראל מחר הייתי טסה שוב. ונסיים עם משפט שדיוויד בואי (זכרונו לברכה) אמר פעם כשביקר בישראל ונשאל האם הוא מודאג מבחינה בטחונית? – ״בשבוע שעבר ביקרתי באיסלנד. ויצאתי להביט בצוקים ובגייזרים. ובזמן שהבטתי מעדתי וכמעט איבדתי את רגלי. זה הדבר הכי קרוב לפטאליות, זה יכול לקרות כל הזמן, למי אכפת?״
מה? לא ככה?
הדפסת כתבה
