מאת: קרן נחום-זרקא
פעם הכרתי אחד,
שידע להתאהב, אבל, לא ידע לאהוב.
נפגשנו במסיבת טבע ביער,
הוא עשה אותי בעמידה, ליד איזה עץ בפינה חשוכה.
כמו זאב בגוף רעב ובאישונים גדולים,
הוא לחש לי ” אוהב”.
ואני ,שמאמינה בניסים, לחשתי בחזרה “גם אני.”
אח”כ, הגיעה המשטרה ופיזרה את כולנו.
הוא בא אלי הביתה,
הוא וכל השדים שלו.
ופיניתי לו מקום,
וגם להם.
השדים שלו, היו קופצים לי על המיטה.
לא נותנים לישון,
רצו רק לשתות ולעשן כל הלילה.
בבוקר, היו נרדמים ואני הייתי מכסה אותם בשמיכה שלי.
זה נמשך כמעט שנה.
לפעמים, היה יוצא לרעות בשדות זרים,
משאיר אותי רק עם השדים.
ואני, שמאמינה בניסים, חשבתי שזה יעבור…
בסוף הוא ירצה רק אותי.
לילה אחד, אחרי כוסית או שתיים, אולי יותר..
ביקשתי ממנו שישאר.
הוא אמר לי “אני אזרח העולם. אין לי ארץ.”
אח”כ, שכבנו.
ונותרתי ריקה.
החלטתי שדי לי,
הלכתי ממנו.
ואני, שמאמינה בניסים, הבטתי אחורה,
בתקווה שהוא יבוא אחרי.
הוא לא בא.
השאיר רק את השדים שלו.
הם היו צצים משיר ברדיו,
מתוך בקבוק הוויסקי, מבין סדין הסטן.
אט אט, גם הם התפיידו להם.
השנים חלפו ומצאתי לי בית.
ערב אחד, הייתי בחתונה של קרובה רחוקה.
גם הוא היה שם.
הוא היה החתן.
רגע לפני שעמד מתחת לחופה, הוא הבחין בי.
הוא ניגש אלי, אחז בידי ולחש לי באוזן
“בא לך איזה קוויקי, לזכר הימים הטובים?”
ליטפתי את פניו בחיבה.
אין בי טינה, וגם לא צער.
חייכתי אליו ואמרתי “תודה”.
הוא אמר “מה תודה? תתפשטי.”
צחקתי.
אמרתי “תודה שלא רצית אותי.”
כששבתי הביתה,
הסתכלתי בגבר שלי ובילדי הישנים.
אתה, תמיד תישאר, אזרח העולם הגדול.
ואני, שמאמינה בניסים, אין לי ארץ אחרת.
ויש , יש לי ניסים וגם נפלאות.
הדפסת כתבה
