עם מראה הולנדי וגינונים של עבריינית….כך שרדתי את שלוש השנים הראשונות

אני חייבת לומר שעוד בארץ לפני המעבר , הייתי בטוחה שהבדלי התרבויות בין הולנד לישראל לא כאלה גדולים ושהכל יהיה מה זה קל. אנחנו בסך הכל נחשבים אנשים אינטיליגנטים, מנומסים, חצי אשכנזים כאלה, אני פחות. בגדול אנחנו לא נחשבים ערסים, צורכים את אותה התרבות הבינלאומית של המוזיקה, האמנות וחובבי הנטפליקס, אבל מה שחווים מכאן לא רואים משם.

רק אחרי שעברנו לפה התחלתי לקלוט את הפער העצום שבין התרבויות, אולי כי אנחנו גרים בדרום, אין פה קהילה ישראלית גדולה או המון אינטרנשיונאלז, פה זה באמת לשחות עם הולנדים אמיתיים ואם אנחנו לא רוצים לטבוע באיזו תעלה, כדאי שנדע לשחות טוב כי ההולנדים לא פראיירים.

כבר מההתחלה מצאנו את עצמנו נושמים עמוק, מפנימים רגשות ומתאימים את עצמנו אל המערכת. אנחנו לא במדינה שלנו ומעדיפים להתמזג ולהתנהג כאחד העם. בסך הכל זה די קל ונחמד כשנותני השירות פה כאלה חביבים, החל מהפקידה היפה בבנק, שיכולה לעשות ערמות של כסף מדוגמנות בעולם שאני באתי ממנו, אבל מחליטה להעביר את שארית חייה במשרד סחי ושומם וכלה בקופאיות הבלונדיניות באלברט-היין, שמחייכות אליי בחמידות על, כשמגיע התור שלי, ומתענינות האם מצאתי כל מה שרציתי? זה נראה שממש אכפת להן ושהתנאים שלהן ״קצת״ יותר טובים מאלו של קופאית החודש הממוצעת בשופרסל. גם שירות הלקוחות הטלפוני ההולנדי לא איכזב. במשרד הבריאות למשל או במס ההכנסה שפשוט נעים לשוחח איתם ולחפור אותם בשאלות, עם סבלנות רבה מצידם, כדי שיסבירו לי על איך מתנהלים פה הענינים.

בשלב מסוים ההולנד הזאת מתחילה להשפיע עליי ועל איך שאני מתנהלת בעולם, אני מוצאת את עצמי הופכת לדובון אכפת לי, מרחפת על ענן של אושר מאיך שהמערכת עובדת פה ואפילו יוצאים ממני הצדדים היפים שלי. פתאום בא לי למחזר בקבוקים, להפריד נייר מפלסטיק, פלסטיק מקרטון, להתנדב בשוק ארט אנד קראפטס, לתרום כסף למסכנים מהמזרח התיכון, להצטרף לארגונים שוחרי שלום ולהחזיר לעולם הזה קצת טוב. עם הזמן התחלתי אפילו לחייך לאנשים ברחוב ולברך אותם ב״חודה מורחן״, מצאתי את עצמי מנופפת לשלום לעובדי משאיות הזבל מהחלון, אפיתי עוגיות טבעוניות לכל ילדי הגן כי יש שם ילד אחד להורים היפים שלא אוכל, אף פעם. ולסיום צבעתי את השיער שלי לבלונד והתאמתי את עצמי לסביבה כמו זיקית מנומרת שיושבת על צ׳יטה.

הבעיה העיקרית במצבים כאלה מתחילה כשפתאום יש תקל או איזה באג בתוכנה ויוצאת ממני הישראלית הטיפוסית בדמות מירי פסקל כזאת. למשל על הפקיד המסכן בשרות הלקוחות של הביטוח הרפואי שחייב אותי בתשלום רטרואקטיבי, למרות שהייתי מבוטחת אז גם בביטוח הישראלי, כי זה ככה כתוב לו בספר החוקים ויצא ששילמתי פעמיים. אז אני מנסה להסביר לו בנימוס שזה לא יקרה, אבל הפקיד החמוד לא מוכן להבין ואז אני נדלקת. כמו פצועת טראומה ממלחמה קודמת, עולה לי הדם למוח והמראות הקשים של התורים הבלתי נגמרים אל מול פקידים מעצבנים במשרד הפנים בישראל חוזרים אלי, אחחח. הקול שלי משתנה ובא לי להגיד לו ״נשמה, למה אני צריכה להידפק? תביא לי את המנהל שלך! אני לא מתכוונת לשלם על זה!!!״ ובמקום זה יוצאת לי הגרסה האנגלית והלא מפותחת שלי: ״Why do I fucking need to pay for it”ואני מוסיפה ״Sorry but it feels like I’m been fucked from both ways!” בדיעבד זה לא נשמע טוב, בכלל, אבל באותו הרגע זה מה שיצא לי מהפה. לפחות הוספתי ״Sorry”. כמובן שהשיחה נגמרה בזה שהוא לקח את זה בהומור, אבל אני גם שילמתי על הכל וגם נשארתי עצבנית רצח הרבה אחרי שניתקנו.

אז כן, הבדלי התרבות העצומים התחילו להופיע כמו פטריות אחרי הגשם. הבקרים שלנו פה למשל, יכולים לפעמים להראות דיזסטר. בזמן שהשכנים ההולנדים שלנו מדלגים לבית הספר ולעבודה: כל המשפחה יחד בשמחה כמו אי בריידי באנץ׳, כולם כאלה בלונדינים מתוקתקים, עם מעילי חורף יפים, מסודרים מכף רגל ועד ראש, אבל במוד של הרגע קמנו, זרקנו על עצמנו משהו ויצאנו, כשהקטנה שלהם על קורקינט, הגדול על אופניים וההורים מלווים אותם בחיוך, אצלנו מתחוללת מהפכה בבית. הבוקר מתחיל בשש בווליום של מסדר צבאי. עמית מתארגן לעבודה, בזמן שאני מלבישה את הבנות במהירות תוך כדי ארוחת הבוקר שמלווה במילות זירוז של רועה צאן שמדרבן את הכבשים שלו ״יאללה יאללה״. השיער של מל עוד לא מסודר בקוקו כשהיא מנסה להכניס את עצמה לתוך מעיל החורף המגושם. המגפיים שלה מלאות בבוץ עוד מאתמול והיא נראית כמו איזה ילד ג׳ינג׳ר ברד. ליל הקטנה מחכה כבר בתוך המקסי קוזי ליד הדלת, עטופה במעיל, צעיף וכובע גרב כשרק הראש שלה מבצבץ החוצה ומרוב שכבות היא לא יכולה אפילו למצמץ. תקועה כמו מומיה ומחכה שמישהו יקח אותה משם. עמית יורד במהירות במדרגות, שמרעידות את כל שורת הבתים ברחוב. כבר נהייה ממש מאוחר ואז אנחנו מתחילים להתעצבן. בדיוק בשלב הזה הדלת של הבית נפתחת כמו ארון מלא בגדים ואנחנו ״נזרקים״ מהבית התוסס אל הרחוב הישנוני והשקט בצעקות בדרכנו לאוטו. עמית מניע את האוטו שעובד על דיזל ומרעיש כמו מנוע של מונית. כולם קשורים היטב באוטו אחרי ויכוחים והתשות, עמית נותן גז שלא היה מבייש אף משפחת פשע ישראלית ומתנדף מהחניה שלנו כמו שד טאזמני. הרחוב ההולנדי שוב חוזר להיות שקט ורגוע.

כנראה שכמה שלא אנסה לברוח מזה, תמיד ישארו בי הגנים שהעביר לי הבית הגאורגי-ישראלי בו גדלתי. משפחתי המקסימה מאחרת כרונית, וכל יציאה מהבית היתה מלווה  בעצבים כי אבא שלי חיכה באוטו חצי שעה עד שארבעת הבנות בבית שלו הזיזו ת׳ישבן שלהן והיו סוף סוף מוכנות ליציאה.

השורה התחתונה, אני ממש מקווה ללמוד מההולנדים דבר או שניים על איפוק ורוגע. ואולי גם קצת להפנים שאף פעם לא אהיה כמוהם.  גאד דמט!!!

הדפסת כתבה