נחתנו ברגע האחרון בארץ הקודש בעקבות אובך קליל באמסטרדם. ממש טיימינג מושלם שעות ספורות לפני כניסת יום כיפור. עוד במהלך הטיסה התחלתי להתרגש ולהרגיש רעב וגעגועים עזים לאוכל ישראלי משובח. חוץ מגעגועי למשפחה ולחברים, הדבר העיקרי אשר חסר לי בהולנד זה אוכל (וים).
ה’קולינריה ההולנדית’ היא לא בדיוק הסיבה אשר בגללה עברנו להולנד.
המנות הפלסטיות המהונדסות במטוס רק הגבירו את געגועי לאוכל. התחלתי לפנטז על שולחן מלא בכל טוב וכמובן מעל לכל מרחף הג׳אנק הישראלי שבדרך כלל אינו שוכן על שולחני, אך בארץ מקבל משמעות אחרת. במיוחד בביקור מולדת. אני סוג של תיירת לא? אז תנו לי קצת להתרגש.
הגענו. פרקנו את חפצינו ושעטנו חסרי נשימה לארוחה מפסקת אצל חברים טובים בבת חן. כמיטב המסורת הארוחה היתה גדושה בכל טוב פלוס תוספות פלוס פלוס. סוג של ‘ארוחת חירום’ לפני כניסת הצום. נותרו לנו 45 דקות לבלוס. לעכל ולבלוס שוב לפני הצום. הכל קרה מהר. מהר מדיי. השולחן הכיל כל סוג אפשרי של אוכל משובח שפינטזתי עליו בטיסה. בקושי הספקתי ללגום מים בין ביס לביס. יש לציין שגם לא ממש דיברתי עם חבריי. הייתי ממוקדת מטרה. למלא את גופי בכל טוב. גם אם לא התכוונתי לצום, הגוף שלי ממש התחנן לאחר הארוחה שאניח לו בבקשה לכמה שעות טובות.
קצת אכזרי לנחות וישר להכנס לצום, אבל קיבלנו זאת באהבה. הצום עבר חלף לו בשלום.
(איך לא יעבור בשלום אחרי ארוחה כזאת?!?)
אני מסתובבת ב’ארץ זבת חלב ודבש’ ומוחי מתחיל להזות על ג׳אנק פוד:
חומוס (לא שחומוס הוא בהכרח ג׳אנק אבל במקומות שהסתובבתי אפשר להגיד שכן)
פלאפל
מסעדות פועלים מכל הסוגים
ג’חנון
פיתות
בורקסים
פיתות ממולאות בכל טוב
ונעצור כאן כי אני שוב רעבה ועוד מוקדם בבוקר.
בכל פעם שאני מגיעה לארץ אני רוצה לטעום הכל. להפגש במקומות שאפשר כבר לשלב אוכל וחברה טובה. אני מחפשת את האוכל הבסיסי של סלט קצוץ עם טחינה, שקשוקה, בצקים ממולאים בכל מה שאפשר לדחוס לתוכם. חבריי היקרים לא מבינים על מה המהומה ומעדיפים מקומות קצת יותר מעניינים מ’חומוס משו’ או דר’ שקשוקה.
אני לא אוכלת ג׳אנק. אוכלת בריא. מאד מודעת למה נכנס לגופי, אבל בארץ אני פורקת כל עול.
אוכלת ללא חשבון. מתרגשת כמו ילדה ולא יודעת למה כל הזמן אני רוצה לאכול חומוס. מה קורה כאן? אין לי שמץ. כאשר גרתי בארץ לא אכלתי חומוס אך בכל ביקור אני ישר מפנטזת ומחפשת חומסיות שוות שטרם פקדתי.
על הכביש. אני משייטת עם הרכב בכבישי ישראל ומנסה להתעלם מהצפירות סביבי ונפנופי הידיים. מנסה לא לתת להם מקום של חשיבות ולהרעיד את עצביי. לפעמים אני שואגת חזרה: ״למה… אבל למה לצפצף…?! תנו לרמזור להתחלף!!״. מבינה שבארץ כולם במצב כוננות. על הכביש. בדרך. כל הזמן אתה במצב של ל׳קראת משהו׳. מנסה לא לתת למצב לנהל אותי, אבל נכנעת אחרי יום וחצי על הכביש. טרם צפרתי באכזריות, אבל הגברתי את המוזיקה ברכב כדי לנסות להדוף את רעש הצפירות של הנהגים סביבי.
אני מוצאת את עצמי מחייכת הרבה. לא יודעת אם זה כי מזג האוויר האירופאי עידן את הנמשים שלי או אני פשוט מרגישה כמו תיירת בחופשה?! למען האמת אני מחייכת הרבה כי הפעם בחרנו לשכון ליד הים.
אני ‘מכורה לים’. מכורה קשה. משפחתי וחבריי יודעים בביקור בארץ לא משנה מה מזג האוויר אני אהיה רוב הזמן בים. לפני שעברנו להולנד, גרנו בעמק הכי יפה בעולם בין כרמים ושדות וים כחול- עמק חפר. החופים הכי יפים בעולם נמצאים שם – ואני שוקעת לתוכם.
סוכות. נסכם את זה כך: כנראה שמדובר במסורת. ערב סוכות יורד גשם. לא משנה אם חם ולח- הגשם מבקר אותנו וכנראה פשוט צריך להפנים. בהחלט חוויה רטובה והעיקר שהילדים נהנים והקישוטים רטובים. חלק מהחג אז למה אנחנו מופתעים כל פעם מחדש?
השקיעות בארץ… והשקיעות בארץ במיוחד כאשר גרים ליד הים הן קסם. קסם מיוחד ומהפנט רק זה שווה ערך ל’ריטריט’. הצבעים. השמיים. מעברי הצבעים…אותי זה ממלא כל פעם מחדש. מרגיע ומחזיר אותי לאיזון הרצוי. חג שמח לכולנו.
צילומים: רוית שני לוי
הדפסת כתבה
