הכניסה שלי אל תחום האופנה עולה מדרגה ואני מצטרפת לצוות המתנדבים של האירגון (בתרגום ישיר) “להתלבש להצלחה”.
זהו אירגון בינלאומי שלא למטרות רווח המקדם במקור את עצמאותן הכלכלית של נשים מוחלשות על ידי מתן לבוש מקצועי, רשת של תמיכה וכלים לעבור ראיון עבודה. בהולנד הרחיבו והוסיפו גם את הגברים למשוואה (כן, גם הם זקוקים לקצת סטיילינג והרמת הביטחון העצמי לקראת ראיון עבודה) .
הגעה אל החנות מותנית בקביעת פגישה מראש ובתאום עם לשכת הסעד המקומית, לא כל אחד יכול להגיע ו”ליהנות” מהשירות. כל הבגדים מגיעים מתרומות, אך ורק בגדים באיכות גבוהה מתקבלים (אחרי בדיקה קפדנית מאוד). הלקוח מגיע, מקדישים לו בממוצע שעה בה מעבר לסטיילינג והתאמת הבגד לראיון עבודה הוא מקבל יחס של כבוד והערכה. הרבה אנשים במצב זה מרגישים כי הם לא ראויים ועל-כן תשומת הלב יכולה לחולל פלאים ולהזיז משהו קטן בפנים, לתת להם להרגיש שהם מסוגלים ומגיע להם להשיג את העבודה המדוברת.
את הבגדים הנבחרים הם מקבלים במתנה ויוצאים (בדרך כלל) בראש מורם.
אז חשבתי לעצמי שאשמח לתרום את חלקי לאנושות ועל הדרך ללמוד דבר אחד או שניים על סטליינג עבור אנשים אחרים. נכנסתי לאתר שלהם וראיתי שאכן הם מחפשים מתנדבים חדשים בחנות שבאזור מגוריי. להתקבל להתנדבות כמו לכל עבודה אחרת נאלצתי לשלוח קורות חיים ומכתב בקשה. יש, קראו לי לראיון.
אני מגיעה במיטב מלבושיי, אחרי הכל צריך להרשים. פותחת לי את הדלת אישה בשנות השישים לחייה שעל ראשה רעמה, נגיד מעניינת, אשר חלקה אדום בוהק, חלקה פלטינה מעוטרת בנגיעה כחולה, החלק האחורי של הראש בכדי להראות מקצועית נשאר פשוט שחור. להשלמת המראה על החוטם מונחים משקפי ראייה כחולים. לאחר השוק הראשוני, אני מסתכלת מסביב ומתרשמת עמוקות מהשיק והאלגנטיות של המקום (באמת). כל הבגדים מסודרים טיפ-טופ על המדפים כמו עומדים למסדר ע”פ סוג, צבע ואורך. רק הטופ שבטופ מתקבל, מאוחר יותר אני לומדת להבין עד כמה מלאכת סינון הבגדים נמצאת בראש העבודה, לא רק כתמים בלתי נראים, חוט אחד שלא במקום עובר מיד לשקיות אשר מיועדות לבתי מחסה.
התקבלתי! כמעט. קודם עליי לעבור שש תורנויות נסיון לפני שאהפוך למתנדבת מן המניין. אז ביום הראשון לעבודתי אני בלחץ להתארגן, להכין ולהביא את הילדים לגן / בי”ס, את האוכל שכחתי בבית, סימן לא טוב (אדיבות לא יוצאת ממני כשאני רעבה), אוקיי, קופצת לסופר, נוגסת ביס או שניים באוטו בכדי שלא אכנס מורעבת, מורידה את הביס עם אייס-קפה תוך כדי נסיעה. אופס. אני מרגישה קרירות ברגל, מסתכלת למטה ורואה שחורות. הקפה נשפך עליי! מה עושים? דווקא היום אין איתי מגבונים, מנסה לנקות עם מטפחת נייר בתקווה שייספג, החמרתי את המצב …. הכתם נמרח, אין ברירה, נכנסת עם מה שיש, רצה לכיור לנקות ומתחילה את היום.
במפגש הראשון והשני לצערי לא נקבעו פגישות עם לקוחות, אין ביקוש החודש. בינתיים אני לומדת את העבודה, מיון בגדים, כביסות ואפילו גיהוץ, כל מה שאני מתחמקת מעשייה בביתי שלי אני מוצאת את עצמי מתנדבת לעשות אצל זרים. במקביל, אני שומעת סיפורים מהוותיקות על בגדים שמגיעים מאנשים שנפטרו, לא פעם אלו אנשים בשנות התשעים לחייהם וכך גם הסטייל. מילא בגדים, אבל מה עושים עם תחתונים וחזיות ?? לכן, התפקיד שלנו בין היתר הוא להבהיר מראש שמדובר על בגדים שמיועדים לראיון עבודה, אין מקום לשום סוג של תחתון או חזייה (להבדיל מהבקשה הספציפית בפוסט הקודם שלי).
תורנות שלישית, הידד, מגיע היום לקוח !
בחמש דקות איחור נכנס גבר בשנות החמישים שלו לבוש בג’ינס חולצה לבנה מכופתרת וג’קט, במחשבה ראשונה חשבתי לעצמי, מה הוא עושה פה ? הוא לא נראה כמי שזקוק למייק-אובר. לאחר שיחה קצרה איתו מסתבר שהוא היה בתפקיד פיננסי בכיר עם בית יקר ורכב יוקרתי אך לאחר שפוטר לפני 3 שנים הוא עדיין לא מצא עבודה, החובות הצטברו והוא לא עומד בתשלומים. הג’קט הוא מלפני כמה שנים ואם מסתכלים טוב רואים שהוא כבר לא נסגר עליו. עם כל זאת, הבחורצ’יק הגיע מלא באופטימיות, שיתף אותנו בסיפור שלו בשמחה וחייך לאורך כל המפגש. בחירת חליפה עבורו היתה פשוטה, הוא התרגש, אני התרגשתי, מאוד מעצים היה לראות את הרצון והנחישות לחזור אל המסלול. יש מצב שהוא עזר לי יותר משאני עזרתי לו ….
פוסטים נוספים פרי עטי אפשר למצוא בלינק הבא:
http://stylil.blogspot.nl/
הדפסת כתבה
