הסופר הישראלי נבחר לשאת השנה את הנאום המרכזי לרגל יום השחרור הלאומי. הוא דיבר על הטרגדיה האישית שלו ועל המשמעות של חיים במלחמה והצהיר: “ישראל לא תהיה בית עד שלפלסטינים יהיה בית משלהם”
“אפילו זר כמוני יכול לומר בביטחון מסוים ששחרורה של הולנד הוביל בסופו של דבר לחירותה. בעוד העם היהודי, אף ששוחרר מאימת רצח העם, עדיין איננו חופשי. אני חושב שזה מעניין שהזמנתם סופר ישראלי לדבר על חירות שהרי אני – שחייתי כל חיי במצב מלחמה וחוויתי את השיתוק וההתשה שטמונים בחיים של אלימות בלתי פוסקת – מעולם לא ידעתי חירות קיומית אמיתית”.
כך הצהיר בתחילת דבריו הסופר דוד גרוסמן, שנאם השבוע את “נאום 5 במאי” המסורתי, במעמד ראש הממשלה מרק רוטה, שגרירים ונכבדים נוספים. מדי שנה מוזמנת “אישיות מעוררת השראה” מהולנד או מרחבי העולם לשאת דברים בנושא חירות ביום השחרור הלאומי – יום סיום הכיבוש הגרמני.
גרוסמן עסק בתחילה בחירויות אישיות ואינטימיות שאותן לדבריו הוא מבין טוב יותר מאשר את החירות הלאומית. אלו הן החירות שמעניקה לו הכתיבה וזו שעשוי לחוות הקורא השוקע בספר טוב. גרוסמן תיאר את כתיבתו כעוסקת שוב ושוב במאבקו של היחיד מול כוח מאיים, שרירותי, עריץ וחזק ממנו. הוא הודה שבכתיבתו אמנם לא הצליח לגרוע “ולו שמץ” מכוחם של השירותיות והעריצות בעולמנו, אך גילה שעמידתו שלו מול אותם איומים השתנתה. “אני כבר איני לכוד באחיזתם האימתנית של השרירותיות והעריצות. איני משותק עוד כפי שהייתי לפני שהתחלתי לכתוב. כשאני כותב אני רואה בבהירות גוברת את המקום בתוכי שבו עודני חופשי. ואף שפקדה אותי טרגדיה קשה וחוויתי את נחת זרועה של השרירותיות, עדיין איני נידון להיות מוגדר אך ורק על ידי הטרגדיה הזו. איני חייב להיות קורבנה הפסיבי. כשאני כותב אותה, היא אינה מוחקת אותי. למדתי שגם במצבים הקיצוניים ביותר עדיין יש לו לאדם חירות אחת קטנה, החירות לתאר את הטרגדיה שלו במילותיו שלו”.
אחר כך שב להגות בחירות שאותה לדבריו אין הוא מכיר באופן אישי – “החירות הטמונה בשלום, בחיים ללא מלחמה”.
“מה אני יכול לספר לכם על שלום? אתם כאן יודעים על כך יותר ממני. אני חי בתוך סכסוך אלים שנמשך זה יותר ממאה. כל המשתתפים בו, ישראלים ופלסטינים, נולדו לתוכו, ורובם אינם מאמינים שהוא ייפתר אי פעם. נראה שרובם השלימו עם הרעיון שיחיו לנצח בתוך מעגל מלחמה, שחייהם יהיו דחוקים לעד, מלאי פחד, משוללים אותה מלאוּת שבקיוּם, נידונים רק לשרוד מאסון לאסון, ממלחמה למלחמה. אלה המוכנים להמשיך ולחיות כך למעשה הכריזו על עצמם כקורבנות חסרי אונים של נסיבות שמעבר לשליטתם.
קשה ואף משפיל לשאת תפישת עולם כזו.
כישראלי וכיהודי אני מתקשה להשלים עם כך. אחרי הכל, הרעיון המופלא שעמד בבסיס הקמתה של מדינת ישראל, שלוש שנים אחרי השואה, היה שהיהודים לא יהיו עוד קורבנות, שיהיה מקום אחד בעולם שבו יוכלו לקיים ריבונות ולזכות בחירות. יהודים אף פעם לא הרגישו ‘בבית’ בעולם – והיה זה אחד המשאות הכבדים שנשאו על כתפיהם לאורך ההיסטוריה. אפילו במקומות הבודדים שבהם התקבלו, הם חיו בפחד מתמיד… מדינת ישראל הייתה אמורה להיות הבית הזה בכל מובן של המילה. אבל ב-67 שנות קיומה היא לא הצליחה להיות מקום שתושביו חשים ביטחון ושלווה… אומר זאת בפשטות: ישראל לא תהיה בית עד שלפלסטינים יהיה בית משלהם. לפלסטינים לא יהיה בית עד שישראל תהיה לבית אמיתי עבור היהודים החיים בה.
ישראלים ופלסטינים לא יוכלו להשיג שלום אם לא יוכלו לראות את הסכסוך מנקודת המבט של אויביהם, דרך פצעיו של האחר ותודעתו. עד שהדברים הללו יקרו, אנחנו, ישראלים ופלסטינים, לא נזכה לחירות. חירות במובנה העמוק ביותר – חופש מחרדה קיומית בלתי פוסקת, חופש מייאוש משתק, חופש משנאה וממלחמה, חופש מהמועקה שבהיותך אויב. מתיש כל כך להיות אויב ולהיות מטרה לעוינותם של אחרים. אכן, שלום הוא חירות. אולי כאן, בהולנד, לאחר 70 שנים ללא מלחמה, אינכם זוכרים עוד ששלום הוא לא דבר מובן מאליו”.
כשירד גרוסמן מהבמה נעמד הקהל על רגליו והוא זכה למחיאות כפיים סוערות.
למחרת נערך בספריית אמסטרדם אירוע ספרותי לרגל הוצאתו לאור בהולנדית של ספרו החדש של גרוסמן, “סוס אחד נכנס לבר” (Komt een pard de kroeg binnen בהוצאת Cossee ובתרגומו של Ruben Verhasselt). חרף ההנחיה הקרירה של מבקרת הספרות מריה ולאר, הצליח גרוסמן לסחוף את הקהל (האוהד גם כך) במיוחד כשהקריא בעברית קטע מהספר החדש. “לפי הצחוקים מהקהל אולי אנחנו צריכים לדבר בעברית”, התבדח גרוסמן. אולם הקהל המגוון כלל דוברי הולנדית ודוברי עברית, צעירים ומבוגרים, וגם ההקראות המצוינות בהולנדית זכו פרצי צחוק במקומות הנכונים (ונראה על פניו שהנוכחים הבינו היטב מהו ההבדל בין “נתניה” לבין “קיסריה”).
בנוסף לעיסוק בספרות נדרש גרוסמן גם לסוגיית הממשלה החדשה שהוקמה בארץ באותו ערב ולבחירתו מחדש של בנימין נתניהו. גרוסמן, ממתנגדיו החריפים של נתניהו, אמר על ראש הממשלה: “בכל שנות כהונתו לא שמעתי ממנו מילה אחת של חזון אלא רק עוד ועוד איומים… הוא דובר מוכשר והוא יודע לערבב יחד את הסכנות האמיתיות שאורבות לנו במזרח התיכון עם ההד של טראומת העבר, השואה, ואנחנו חסרי אונים מול המניפולציה הזאת ומתנהגים בדרך שהיא טרגית עבורנו”.
במהלך הערב בוצעו על הבמה שניים משיריו של גרוסמן, “אורחת זרים” ו”קצר פה כל כך האביב”, על ידי הרכב מצוין שעיבד את השירים במיוחד לערב זה: יסמין קידר על השירה, ענן דן בור על הפסנתר, רועי שבת בחצוצרה ואולף קויס על כלי ההקשה.
האירוע נערך במסגרת פסטיבל Spot on Israel שכולל מספר אירועי תרבות ישראליים, ובמעמד שגריר ישראל בהולנד חיים דיבון.
תמונות מתוך דף הפייסבוק של ההוצאה לאור Uitgeverij Cossee
הדפסת כתבה
