זה לקח לי 15 דקות. כל דבר פה לוקח לי 15 דקות. גם המרחקים הארוכים יסתכמו ב-15 דקות. ואז מסתבר
נשארו לי 10% בלפטופ והם לאט לאט יורדים. אני נזכרת בפעם ההיא שנגמר לי הדלק והחלטתי לבחון כמה היפנים מדוייקים
אני מנסה להבין ולא מצליחה, קולטת מילים כמו קר, כחול, שלג, עכשיו. תוהה מה בייבי חן חושבת עליי, שאני לא
לפני המון המון שנים (המון, כן?) בניתי מצגת, בעודי חושבת מה לכתוב ומה עדיף שלא, נזכרתי במילה KISS שהיא למעשה
יש לי תלתלים. לפעמים ההולנדיות אוהבות אותם יותר ממני. “זה מיוחד, זה שונה, זה קופצני ויש להם אישיות משל עצמם”
אני במטוס. או כמו שבייבי חן אומרת מטול. אין לה עוד ס’ אז היא אומרת ל’ במקום, מטול. ולפעמים כשאני
שמש. ויטמין די. געגועים. נראה לי שלא רק הציפורים נודדות, גם השמש עושה זאת. או שאולי היא בוחרת ללוות אותן
סקייפי, וויבר, פייסבוק, פייסבוק מסנג׳ר, וואטסאפ, הודעות טקסט, הודעות קוליות, הודעות וידיאו, מיילים. ועם כל זה אני אמורה לתחזק מערכות
אני עוד מעט הולכת לישון, מבט ממושך בחוץ ופתאום אני בוהה. חשוך עכשיו ואפשר לראות את כל הבתים סביבי, את
טוב, אז אולי זה קטע של אמהות, אבל אני נוטה לעשות רשימות. מדי ערב, נכנסת למיטה ועושה רשימות. דברים שאני
אני שוכבת על ספה אדומה ומשתעלת. בוהה בתקרה הלבנה ומנסה להבין אם התקרה באמת לבנה או שהיא בצבע קרם ממש
הילדה שלי, הידועה בכינויה “בייבי חן”, צוחקת אליי. היא שמחה ומאושרת. אני נוגעת לה בקצה האף ומגלה שהוא קצת קריר.
מעיל. פונצ’ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש. וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן.