הסיפור שלי עם חפצים – מחווה ל-Black Friday

בוקר אחד לפני שנה וחצי או שנתיים פתחתי את דלת ארון הבגדים וכל תכולתו נפלה עליי.  

בלי שום סדר או קיפול, בערבוביה נוראית נקברתי תחת סוודרים, חולצות קצרות, גרביונים ומטפחות. 

נפלו עליי בגדים שלא זכרתי שיש לי, פתאום אפילו שמחתי לראות את הגרביים הסרוגים הישנים, וסוף סוף מצאתי את הפיג׳מה עם הכבשה הוורודה. 

לא היה לי זמן לסדר, אז פשוט דחסתי הכל חזרה, את הפיג׳מה הוורודה השארתי קרוב לדלת ונשענתי עליה עם הגב, שתיסגר. 

בערב, פתחתי את הארון וכל תכולתו נפלה עליי שוב. הפעם מצאתי את בגדי הריצה וגם חצאית שחיפשתי חודשים. שוב דחסתי הכל פנימה, את בגדי הריצה השארתי קרוב לדלת, מאחורי הפיג׳מה, בשביל ההרגשה הטובה. 

למחרת בבוקר נפלו עליי צעיפים וכפפות, כמה שמלות שבת וגם עניבה, מאיפה היא באה? 

 דחסתי הכל חזרה, את הצעיפים שמתי ליד בגדי הריצה, את העניבה תליתי בחוץ. זה לא שלי בכלל. 

פיג׳מה, בגדי ריצה, צעיפים, גרביים סרוגות, עניבה. 

בערב נפלה עליי מצקת למרק. קטנה אמנם, אבל די מורגשת. תליתי אותה ליד העניבה. 

למחרת בבוקר נפלו עליי, ודחסתי חזרה, חוברות ישנות של ׳לאישה׳, שני כבלים מאריכים, נייר מתנות ופנקס צ׳קים. את הגרביים הסרוגות לא מצאתי. בערב נעלמה הפיג׳מה, ודווקא כל כך שמחתי שמצאתי אותה, אבל פתאום צצו כפכפי אצבע משנה שעברה. 

וכך במשך שבוע או יותר, המשיכו ליפול עליי חפצים, עשרות או מאות פריטים מתחומים שונים. ידיות לארונות, קליפסים לשקיות, מברשות שיער, מברשות שיניים חשמליות, שעונים מעוררים קטנים, בטריות ישנות, כסף- גם במטבע זר, עטים, חלקי פאזל, דפי מדבקות ׳סידרתי יפה׳, מטענים למכשירים חשמליים, תמונות משפחתיות דהויות, בקבוקים ריקים של בועות סבון וקפיצים צבעוניים כאלה, שיורדים מהמדרגות לבד. 

ואז החלטתי שזה מספיק. 

סידרתי הכל בערימות לפי נושאים,  השארתי דוגמיות מכל דבר והוצאתי מהבית כמעט את כל מה שהיה שם. באמצע החדר התנשאה גבעה בגובה של כמטר וחצי, כלומר מעט פחות מהגובה שלי. 

על המדף בארון נחו שתי חצאיות ופיג׳מה עם כבשה.  

ואז, רוקנתי גם אותו, שמנו הכל במזוודה, ובאנו להולנד. 

ומאז יש לי אלרגיה לחפצים. 

 ׳קניות׳ זה לא בילוי בשבילי אלא מילה נרדפת לסבל.  

אני נכנסת לסופר כמו שור לזירה עם בד אדום, ומגדירה מטרה- לצאת עם מינימום מוצרים במינימום זמן. קניות בסופר זו קטגוריה פשוטה יחסית, מכיוון שכמעט כל מה שנקנה שם מתכלה, או נאכל, כלומר נעלם בדרך זו או אחרת, הוא לא תופס מקום לאורך זמן.  

זה מורכב יותר עם חפצים שנכנסים אל הבית ומתקשים לצאת ממנו, חפצים שאינם אוכל או חומרי ניקוי. 

אז אני, אני רוצה לחיות בבית שנראה כמו הבתים באתר Funda,

 בלי כלים על השיש, בכלל, בלי מברשות שיניים על הכיור. ככה בדיוק. 

אני מוציאה מהבית חפצים, את כל החפצים, ברגע שכלי האחסון שלהם עולים על גדותיהם, או שהחפצים עצמם עולים זה על זה. אני פשוט לוקחת את אלה שנמצאים הכי למעלה, וזורקת. לפח הנכון, ברור. ברור למיין. 

אני מעדיפה להוציא, להעביר, לתת, לתרום, למחזר, להעיף, מאשר לקנות, להביא, להכניס, לרכוש, לצרוך. 

ואם טיילתם במרכז אמסטרדם לאחרונה, האם ראיתם את שלט הניאון שתלוי מעל ה-Kalverstraat, רחוב הקניות המרכזי?  

Shop.

Never stop.

באמת?

מה יקרה אם ניענה לקריאת הניאון ונקנה בלי הפסקה? מה יקרה לכל החפצים המיותרים האלה? איפה נניח אותם, איפה נאחסן אותם? 

 איפה נאחסן את עצמנו?  

המילון מגדיר חפץ כך: 

1. חפץ, הוא- פריט
2. חפץ, הוא- רצון

שורשי השפה העברית בעצמם מלמדים אותנו, שאין לנו צורך בפריט שאין לנו רצון בו, אין לנו צורך בחפצים בלי חפץ. 

למאמנות לסידור הבית- יש מקצוע כזה, יש היום הרבה עבודה. 

הרי אנחנו מתקשים להשתלט על החפצים שלנו, על הציוד שלנו, על חפצים, שאין בהם חפץ. 

תוציאו, אל תקנו, וירווח לכם, ויהיה פחות לסדר. 

א״ג, הוגה דעות יהודי, ישראלי הולנדי בן ימינו, דייק זאת היטב:   

׳תרבות הצריכה היא לא תרבות, ואת לא צריכה׳ הוא אמר. 

ואת, כמה את צריכה? כמה אתם צריכים? ובמה באמת יש לכם חפץ?   

הדפסת כתבה