מאת: דניאל שלום
בהפסקת האוכל, כשחברים שלי יושבים על השולחן ומדברים על האייפון החדש או על הבגדים שהם קנו אתמול בקניון, אני לוקח עוד ביס קטן מהכריך ושותק.
גם כשהם קובעים ללכת לסרט או לבאולינג
אני מתרחק לכיוון השני, ואם הם באים להציע לי,
אני ממציא איזה שקר על תור לרופא או איזו חתונה של הדודה רבא שלי.
זה שקר לבן, לא? אני אוכל חצי מהסנדוויץ,
את החצי השני עוטף בחזרה, שיהיה לארוחת הצהריים, ומחכה בשקט שתיגמר ההפסקה.
וזה לא שלא הייתי רוצה בגדים מהקניון,
או אייפון, או ללכת איתם לסרט,
רק שכל זה עולה כסף.
ולהורים שלי אין.
כשהיום נגמר,
אחרי שאני עוזר למוסקונה השרת להרים את הכיסאות, אני לא חוזר הביתה.
הריבים של אבא ואמא עושים לי רעש באוזניים,
וגם האנשים השריריים עם הדפים האדומים שבאים כל יום ולוקחים רהיטים מפחידים אותי.
אז אני רץ לים, נשכב על החול
והים עושה לי שקט.
כשאני חוזר אחרי שעתיים, כשגופי מלא בחול וכיסיי בצדפים אמא צועקת
“מה זה? לאיפה נעלמת שוב? ועכשיו ישר למקלחת, הרגע העברתי ספונג’ה”
אני מוציא מכיסי שרשרת צדפים, שם על הצוואר שלה ואומר:
“הלכתי להכין לך שרשרת, אמא.
במקום זאת שמכרת בגלל החובות.
את אוהבת?”
אמא מביטה בי ארוכות, מעבירה ידה על ראשי ואומרת בשקט
“תודה, ילד טוב שלי, תודה. כל הכסף בעולם לא שווה לחיוך שלך.
יהיו ימים יפים יותר. אתה תראה.
עכשיו תיכנס למקלחת ובוא לאכול, יש קוסקוס”
אז אני נכנס להתקלח, אוכל קצת קוסקוס
ומחכה להם,
לימים היפים.
הדפסת כתבה
