אויר פסגות

מאת: קרין קצב

“טיפסתי על הרים, שאפתי את אוויר הפסגות,
רכבתי על סוסים, וחמורים ואופנוע,
ואופנוע ים, וצללתי בים, ועליתי חזרה,
אבל הריח המתוק שלך נשאר דבוק לי באף”
בידיים רועדות לחצתי ‘מחק הודעה’, זה עוד לא הזמן המתאים, תירצתי לעצמי,
או שאני פחדן. הכי פחדן ביקום,
ואפילו להודות בזה אני פוחד,
אבל מי יודע מתי הזמן המתאים, ומתי הוא נגמר?

– – –

‘אני לא מצליח לנשום’, לחשתי לשוורץ, שעמד מימיני עם המאג בסמטאות הקסבה של שכם,
הריח הזה באוויר, ריח שרוף, חרוך, כאילו כל החמצן נעלם ונשארו רק שברי צמיגים,
ריח של פח בוער ובתוכו דגל ישראל מביט לי בעצב אל תוך הלבן שבעיניים,
כמו אומר ‘אל תהיה מודאג ילד, אני בעצמי כבר איבדתי את התקווה’,
וברקע מואזין, מזמר זמירות לאלוקים,
ומעלינו גגות הרוסים,
ומכונות כביסה, ובלוקים, ותנורים, ומקררים שילדים דוחפים משם,
בניסיון נואש לקרב אותנו לאלוקים.
אנחנו צועדים מתורגלים, אחרי שלוש שנים מינוס לילה אחרון,
תומר מחפה מקדימה, קדוש עם הקשר מאחוריו, מרקס במבטא החצי בריטי צועק ‘תעיפו ממני את הקרמי,
כאילו זה מה שיגן עליי מהגורל’.
תבטיחו לי שמחר אנחנו חוזרים הביתה, אני רוצה לומר,
במקום זה אני הולך לצד להקיא.
ממילא גיבורים לא חוששים מהגורל.

– – –

ובלילה אחרי שכבת מולי ערומה עם הריח המתוק שעל גופך,
כמו פרח יסמין שכמה לדקה שאקטוף אותו,
ונראית זוהרת יותר מתמיד, ואהבת אותי יותר מתמיד,
סוף-סוף זה נגמר, לחשת לי ברכות, ואני עניתי ‘זה אף פעם לא נגמר’
ועשית פרצוף מאוכזב, כי לעולם לא תביני על מה אני מדבר,
ונשקתי לפרצוף המאוכזב שלך, כי רציתי שרק תחייכי.
‘אתה יכול לספר לי הכל’ סיננת תוך כדי, כאילו לא ראית הכל בחדשות,
‘גורל’ אמרתי, ‘אין לך מה לחשוש’

– – –

‘אני לא מצליח לנשום’ מרקס צעק לי, ואני צרחתי ‘תביאו כבר חובש’
הריח השרוף של הצמיגים, התערבב בריח השרוף של העור שלו,
הדגל הקרוע כאילו תמיד ידע, כבר אין תקווה,
וברקע ילדים זרקו אבנים וסלעים, בגודל המועקה שיש לי בלב,
‘תפקח עיניים, תסתכל עליי, תשאר איתנו,’
זעקנו מסביבו מתורגלים, אחרי שלוש שנים מינוס לילה אחרון,
והדם שלו מרוח על המדים, ועל הרצפה, ועליי,
וכוסאמק אם הוא לא היה מעיף את הקרמי בשניה הזו, הכל היה אחרת,
תומר אומר,
ואני רוצה להגיד לו, ומה יהיה עכשיו כשהכל אחרת?
במקום זה אני הולך שוב להקיא.
ממילא גיבורים אמיתיים תמיד מתים בסוף.

– – –

בבוקר שאחרי כבר לא הייתי איתך,
קניתי כרטיס טיסה להתחלה חדשה, הכי רחוק מכאן,
לאסוף את השברים, או למחוק את הזיכרון,
להספיק הכל, כי הכל כלכך זמני,
את עשית פרצוף מאוכזב, ואני נשקתי לפרצוף המאוכזב שלך,
למרות שידעתי שלא תחייכי בקרוב.
‘הבטחנו שאם נצא מזה חיים, אז ננצל כל שניה,
גם בשביל מי שכבר לא בחיים, את מבינה?’
קיבלתי סטירה לפני שסיימתי לדבר,
זה לא כאב,
הגורל הכאיב לי מספיק.

– – –

“טיפסתי על הרים, ושאפתי את אוויר הפסגות,
ורכבתי על סוסים, וחמורים ואופנוע,
ואופנוע ים, וצללתי בים, ועליתי חזרה,
אבל הריח המתוק שלך נשאר דבוק לי באף”
בידיים רועדות לחצתי ‘מחק הודעה’, זה לא הזמן המתאים,
תירצתי לעצמי, בטח שלא אחרי שנה,
בטח לא שיש לך גבר אחר,
אבל מי יודע מתי הזמן המתאים, ומתי הוא נגמר?

הדפסת כתבה