מניסיוני כאימא לילדים דו-לשוניים וכמי שעוסקת בתחום של שימור עברית, בבית החינוך של “קהילה” ובמסגרות אחרות, יש חשיבות עליונה לשאלה הבסיסית של נחיצות השפה. שאלו את עצמכם, למה לילדים שלי יש טעם בעברית. האם זה רק כדי לרצות אותי או את הוריי בארץ? אם כן, זה לא טוב, מכיוון שהמוטיבציה צריכה להיות אישית. שפה היא בראש ובראשונה עולם קסום להתעטף בו, להתקשט בו, להתחבא בו. השפה היא דרך ההתקשרות שלנו לא רק עם העולם החיצון. במקרה שלנו עולמנו הפנימי מפוסל בעברית, ולכן שימור השפה אצלנו הוא נועד קודם כל כדי שנוכל להתלטף עם משהו מוכר וטבעי, כשאנחנו משוחחים עם הנפש שלנו. אבל לילדים שלנו, שהנפש שלהם מפוסלת בשלל שפות, כשעברית היא לאו דווקא החזקה שבהן, השיח הפנימי אינו חייב להתקיים בעברית, שלא נדבר על הסביבה החיצונית שלהם שבה דוברי העברית הם מיעוט. אז מה אם כן ייתן מוטיבציה פנימית משמעותית יותר לקיום שיח פנימי בעברית?
אימא ואבא הם מגדלור לילדים, ועד כמה שזה מובן מאליו, חשוב לפרום לרגע את משמעות המגדלור הזה. להיות מגדלור זה הרבה יותר מלנהל משק בית, להוציא לחוגים וללמד אותם להתנהג יפה. להיות מגדלור זה להאציל מהעולם הפנימי שלנו, זה המעורר השראה, החכם, המאמין בגדול מהיומיומי. זה שנעים להקשיב לו. וכאשר יש ברקע אזדרכת, גויאבה, שסק, מגדל מים, השפה היא לא רק אמצעי להעברת תמסורת. השפה היא המנגינה של מילות השיר. וזהו שיר שנעים ללמוד, ולזמזם.
עוד על דו-לשוניות בדאצ’טאון:
אני אימא לשתי בנות ישראליות בצבע בלונדיני, בלי שום זכר לישראליוּת שלי. ובכל זאת, התשוקה שיש בהן לדעת מי אני, איך נראה השביל בו צעדתי לבית הספר (בלי שהסיעו אותי), התשוקה הזאת לדעת, לפענח, היא תשוקה לסיפור שלם. ושלם הוא יכול להיות רק כשיסופר בשפת אמי.
כל ההחלטות לגבי שימור העברית בבית ייגזרו ממשהו עמוק, עליון, שבו יש רק אמת פנימית, מנותקת מאילוצים וקשיים. הייתי פשוט חייבת להבטיח לעצמי, עוד לפני שנולדו, שלעולם לא יפריד בינם לבין השיר הפנימי שלי דבר. ולא שזה תמיד עבר חלק ופשוט. אבל זה היה לי ברור שאני מוכרחה למצוא כל דרך אפשרית, להיות עצמי במלוא איתני. ולא, זה לא רק בגללי ולמעני. זה בראש ובראשונה כיוון שהמגדלור האימהי, האבהי, הוא חיוני לילדים. זאת לא איזו פנטזיה נשגבת. זה משהו ארצי, נוגע לכל לב באשר הוא.
אז תגידו, זה קשה. לא משתפים פה פעולה, הם מתקשים, בעלי לא מבין מה אמרתי, הם מתביישים, אין לי זמן לשבת איתם, אני מפחד שזה ירחיק אותם ממני, לא רוצה ללחוץ, אפשר גם בהולנדית… את כל התחושות האלה חולקים כולם. כי זאת אכן מערכה מורכבת, עם רגעים מורכבים ומעמתים.
אבל באמת, זה לא נורא. זה מגיע לנו, התקשורת האותנטית הזאת. כמו שמגיע לנו ללטף אותם, לנשק אותם. אפילו אם הם מתביישים כי זה לא cool. לא מפסיקים להתחבק, כי לא מפסיקים להתחבר. ולא מפסיקים לדבר עברית, כמו שלא מפסיקים לנשק.
את ה”איך” תשימו רגע בצד. כי כדי שזה יצליח צריך באמת להאמין שזה הטוב ביותר עבורם. ואז פתאום יימצאו הכוחות לאפשר את השיח.
והנה כמה הצעות פרקטיות, שתמיד יעבדו:
מתגו את השפה כדרך המופלאה ביותר לתקשר עם אבא/אמא ועם אנשים נוספים, ולגלות דברים שבשום שפה אחרת לא אוכל לגלות. לצד המתודות והטכניקות השונות, חשוב לספק סיבה ממש טובה לרצות ללמוד ולהשתמש בשפה.
הקפידו על ריטואלים שמתקיימים אך ורק בעברית. בסופרמרקט, בפארק, במקלחת, למשל. בדקו מה מתאים לכם.
הקריאו סיפורים גם לילדים הגדולים שלכם, בסוד. זה כן מגניב, במיוחד אם תקריאו להם ספרים מותחים בהמשכים.
שבו איתם לראות סדרות בעברית. צחקו מכל הלב וראו מה יקרה.
ואם הילדים מגיבים ומשיבים לי בהולנדית כשאני פונה אליהם בעברית? לתשומת לבכם, לעולם, לעולם אל תשיבו בהולנדית אם זו אינה שפת אמכם. וגם, אל תשאירו את השיח ביניכם חצוי ומורכב משתי שפות. כיוון שאם הילד עונה בהולנדית ואתם ממשיכים הלאה בשיחה, ייתרתם את העברית. דהיינו העברית אינה נחוצה כדי לתקשר עם אימא ואבא. ולכן, מה כן לעשות? לחזור בעברית על כל מה שאמר הילד בהולנדית. אמנם זה מסרבל אבל קריטי. וכשסיימתם לומר בעברית את מה שהוא אמר בהולנדית, שאלו – אז לזה התכוונת? והוא יצטרך להשיב בכן או לא.
והכי חשוב, האמינו בכל לבכם, שלהיות הילדים שלכם, כמו שאתם, כמו שנוצרתם ופוסלתם, זאת המתנה המופלאה ביותר לתת לילדים שלכם.
הדפסת כתבה
