על ישראליוּת והצלחה

האם תכונות והתנסויות “ישראליות” יכולות לתרום להצלחה בחו”ל? נעה ברום על תעוזה, עצמאות והייחודיות שלנו כישראלים בחו”ל

“תגידי, איך את מסבירה את זה שכל כך הרבה ישראלים מצליחים בחו”ל?”, שאלה אותי חברה, “מה זה? התעוזה הישראלית? נכון שזו התעוזה הישראלית?”

השאלה הזו נשארה עמי לא מעט זמן. האם אכן ישראלים בחו”ל מצליחים כל כך כמו שהחברה הזו חושבת? יש לי השגות לגבי זה, ואין בידיי נתונים ברורים. אבל עם זאת אין ספק שיש רבים שאכן מצליחים. האם לישראליוּת שלהם יש מקום בהצלחתם? ואם כן – מהו? על כך רציתי לדבר היום, קצת אחרי שחגגנו את יום העצמאות ונזכרנו בדברים הטובים שיש לישראל להציע. הנה כמה מאפיינים של הישראליוּת שעשויים לדעתי להיות מדרבני הצלחה, אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

תעוזה מול מסורת

לתעוזה הישראלית יש מקום במשחק הזה, אין ספק. אנחנו עם של “מעיזנים” ובאופן כללי שמחים לקפוץ למים כשמעניין לנו. אינני זוכרת באיזה ספר זה נכתב, אבל פעם קראתי על כך שבישראל, אם אתה מתחיל מיזם ונכשל בו, אינך נחשב לכישלון לדיראון עולם. להיפך, אתה נחשב לתעוזתן וחדשן, וגם אם נפלת, הסביבה מצפה ממך שתקום ותתחיל מחדש. כך קל יותר לנסות ולהצליח.

התכונה הזאת עוזרת לנו גם בחו”ל. הרבה פעמים אנחנו מגיעים אל תרבויות שהן מסורתיות ושקולות יותר, פחות “סוערות”. ואולי משום שהכל נעשה על פי מורשת ארוכת שנים, גם הצורך בחידושים והרפתקאות אינו חזק כל כך כמו אצלנו. וכן, במידה רבה אנחנו הרפתקנים. התחושה של החיים על הקצה, כמו שהם מכונים בארץ, בעיקר בשל המצב הבטחוני, גורמת לנו לדעתי לא לפחד ולא לשקוט על השמרים.

עצמאות

את זה גיליתי בגלגולי הקודם כמורה בתיכון בלונדון. הזדעזעתי מהעובדה שהמבוגרים, מורים והורים כאחד, עשו הכל עבור התלמידים, מארגון מסיבות ועד התערבות ממשית במועצת התלמידים. הרי בארץ לא יעלה על הדעת שמסיבת חנוכה, פורימון או אפילו מסיבת סיום וספר מחזור יהיו מאורגנים אך ורק על ידי מבוגרים, נכון?!
אבל שם זה היה כך.
וכך נראים הדברים גם פה, בבית הספר הבינלאומי שבו הילדים שלי לומדים. אמנם פחות מבלונדון, אבל זה עדיין קיים. אני חושבת שתרבות תנועות הנוער שקיימת בארץ מאד תורמת לעצמאות הזו. בתנועה, בני 18 ו-17 מפעילים מחנות שלמים כמעט לבד, ונעזרים במדריכים בני 15 ו-16. אבל זה יותר מזה: מגיל צעיר יחסית ילדים בארץ חוזרים לבדם מבית הספר והולכים לבד לחוגים, ובכלל יש דרישה חברתית להסתדר לבד. אני רואה בזה משהו מבורך.

תנו את הכבוד לצה”ל

תקופת השירות הצבאי מאגדת בתוכה את הדברים שכתבתי כבר אבל יש בה עוד מרכיב חשוב מאין כמוהו – עם או בלי לשים לב, הרבה מאיתנו רכשו מקצוע בתקופת שירותנו הצבאי. יש שהמשיכו לעסוק בו, כמוני, שהייתי מש”קית וקצינה בחיל החינוך לפני 20 שנה והמשכתי לעסוק בהוראה. אבל בין אם המשכנו לעסוק בו בין אם לא, בכל זאת רובנו רכשנו כלים ומיומנויות, ואין זה משנה אם מדובר במכונאות, בפקידות, ברפואה או במערכות מידע. ובנוסף למדנו כיצד לעבוד בצוות.
למדנו אחריות.
למדנו להסתדר.

דם חדש

טוב, פה זה לא רק אנחנו, אבל אנחנו יודעים לנצל את זה נהדר לטובתנו. ממש כמו באגדה האורבנית על הבחור האיטלקי שנקלע להיות טבח במסעדה המשפחתית באיטליה. בבית הוא נחשב לבינוני עד לא מוצלח, עד שברח לניו יורק. כשהחליט בלית ברירה לפתוח מסעדה איטלקית כי לא היו לו ידע ומיומנויות אחרות, המסעדה שלו פרחה והצליחה. כי הוא בישל מהלב. כי הוא בישל שונה. כך גם אנחנו.

השוני שלנו יכול להיחשב “אקזוטי” ומיוחד. יש מי שיצליחו לרכוב על גל הייחודיות הזאת, שכוללת בתוכה את כל המרכיבים מהסעיפים הקודמים, ויביאו את עצמם לכדי הצלחה מסחררת.

ואיך זה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו?

אם נבין את הייחודיות שלנו, נבודד אותה ונעבוד עם היתרונות שלה, יש לנו יופי של סיכוי להצליח בחו”ל. אם נדע למקד את הייחודיות הזאת לתועלת המקום ונפעל מתוך כוונה לתת ולא מתוך ראייה של “תראו כמה אני יותר מוצלח”, נוכל לגרום לסובבים אותנו להבין כמה הם יכולים להיעזר בנו, ביכולות שלנו ובייחודיות שלנו.

מתוך המקום הזה יכולה לפרוח הצלחה גדולה.

אז שיהיה בהצלחה!

הדפסת כתבה