היהודיה שהייתה לרופאה הראשונה בהולנד, חסידת אומות העולם הנוצריה, הסופרת שכולם מכירים, מגלת הארצות הנשכחת, הרופאה המפליגה. לכבוד יום האישה, חמש נשים הולנדיות מעוררות השראה
ועוד: שש נשים ישראליות מעוררות השראה בהולנד
אלטה יאקובס
אם תשאלי הולנדי על נשים חשובות בהיסטוריה של ארצו, ככל הנראה השם הראשון שיעלה הוא שמה של אלטה יאקובס (Aletta Jacobs). יאקובס אכן הייתה פורצת דרך בכל דרכיה: היא הייתה האישה הראשונה בהולנד שלמדה באוניברסיטה, הראשונה שקיבלה דוקטורט, והראשונה שהוסמכה להיות רופאה. 
היא הייתה פעילה פמיניסטית וחברתית בינלאומית, שכללה את הדיאפרגמה והביאה אותה להולנד, ועמדה בראש ארגון הסופרג’יסטיות בהולנד – הארגון למען זכות הצבעה לנשים.
יאקובס נולדה ב-1854, למשפחה יהודית בספרמיר שבצפון הולנד, בת שמינית מתוך 11. מילדותה שאפה להיות לרופאה, כמו אביה, ולא אמרה נואש על אף שדלתות האוניברסיטה היו נעולות אז בפני נשים. יאקובס השיגה אישור מיוחד ללמוד משר החינוך דאז, וב-1879 סיימה את לימודיה באוניברסיטת חרונינגן והייתה לרופאה הראשונה בהולנד. היא חיה תקופה בלונדון, שם הושפעה מפעילות פמיניסטיות. כשחזרה להולנד היא פתחה מרפאה באמסטרדם, העניקה טיפול חינם לנשים עניות ועסקה רבות במתן אמצעי מניעה לנשים. אך בסופו של דבר הקדישה עצמה למאבק למען זכות הצבעה לנשים – היא ערכה כנס בינלאומי בהאג, תרגמה כתבים פמיניסטיים להולנדית, וניסתה לנצל פרצה בחוק כדי להירשם להצביע. הצעד הזה גרם לעניין רב, במיוחד מכיוון שאחריו הוסיפו המחוקקים ההולנדים את המילה “גבר” לתיאור בעלי זכות ההצבעה.
יאקובס יצאה למסע חובק עולם, מאפריקה ועד יפן, כדי לבחון את תנאי החיים של נשים ולעודד אותן להיטיב את מצבן. מלחמת העולם הראשונה הפכה אותה גם לפעילה אנטי-מלחמתית והיא נסעה עם נשים נוספות ברחבי אירופה ואף לארה”ב בניסיון לנצל את קשריה ולקדם משא ומתן שיביא לקץ שפיכות הדמים.
יאקובס נישאה לסוחר והפוליטיקאי קרל ויקטור חריטסן. בני הזוג ערכו את טקס הנישואין תחת מחאה, שכן החוק חייב את יאקובס להישבע שתציית לבעלה, דבר שכמובן לא עלה בקנה אחד עם השקפת עולמם השוויונית. הם נותרו חשוכי ילדים לאחר שתינוקם היחיד מת בינקותו. יאקובס זכתה לראות ניצחון במאבקה העיקרי כאשר ב-1919 ניתנה זכות הצבעה לנשים בהולנד. היא הלכה לעולמה עשר שנים לאחר מכן.
אנני שמידט
אין ילד הולנדי שלא מכיר את אנני שמידט (Annie M.G. Schmidt) – סופרת, משוררת, פזמונאית, תסריטאית וכותבת תסכיתים, העיתון Trouw הכתיר אותה כ”מלכה של ספרות הילדים ההולנדית” והיסטוריונים כללו אותה ברשימת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הולנד, לצד דמויות כגון וינסנט ואן גוך ואנה פרנק. היא כתבה מחזות למבוגרים ומחזות זמר, את סדרת תסכיתי הרדיו הפופולרית De Familie Doorsnee ששודרה במשך שש שנים, ואת סדרת הטלוויזיה Ja Zuster, Nee Zuster, בין הסדרות ההולנדיות המצליחות ביותר, שאף עובדה למחזמר. אבל כנראה יותר מכל זכורה שמידט בזכות ספרי הילדים שלה, ובראשם ספרי “ייפ ויינקה” (Jip en Jenneke) שאוירו על ידי פיפ וסטנדורפ. ייפ ויינקה הקטנים גרים בשכנות ועוברים ביחד הרפתקאות של יום יום, עם כלבם והחתול. עלילותיהם פורסמו בשמונה קבצי סיפורים, כתובים בפשטות, בחוכמה ובחן שנוגע ללבם של ילדים ומבוגרים כאחד. אחד מהספרים תורגם לעברית אך לא נחל הצלחה.
שמידט לא נישאה אך הביאה לעולם ילד, פליפ, שיש הטוענים כי הרפתקאותיו עם בת השכנים היוו את ההשראה לייפ וינקה. ספרה האחרון, מזיכרונות הילדות שלה, התפרסם ב-1992. שלוש שנים לאחר מכן, למחרת יום הולדתה ה-84, הלכה שמידט לעולמה בהליך המתת חסד שבו בחרה.
קורי טן בום
כשיהודים נרדפים דפקו בדלת, משפחת טן בום לא היססה, ופתחה אותה לרווחה. קורי טן בום (Corrie ten Boom) נולדה באמסטרדם ב-1892, וגדלה בהארלם, הבת הרביעית והצעירה ביותר במשפחתה הנוצרית האדוקה. בני המשפחה נהגו להתפלל באופן קבוע למען שלום העם היהודי, וכשהגיעה השעה תרגמו את תפילותיהם למעשים. במלחמת העולם השנייה הפכו את ביתם למחבוא שבו הסתתרו לפחות שבעה בני אדם, ואנשים נוספים, יהודים וחברים במחתרת ההולנדית, מצאו בו מקלט זמני. קורי הפכה למנהיגה במחתרת בהארלם, מצאה משפחות שהיו מוכנות להעניק מקלט ליהודים, השיגה וחילקה תלושי מזון ליהודים ודאגה לכל מחסורם במחבוא, כולל לאשפוז בטוח לנשים שכרעו ללדת. היא הצילה כך עשרות יהודים, בהם ילדים רבים.
בפברואר 1944 מלשין הולנדי הביא למעצרם של בני המשפחה עם עוד כמה עשרות משותפיהם למעשה ההצלה. אנשי הגסטפו שפשטו על הבית לא הצליחו למצוא את ארבעת היהודים ושני חברי המחתרת שהסתתרו בו באותה עת, והם הוברחו משם מאוחר יותר. אביה של קורי, קספר, שהיה בן 84, מת כעבור עשרה ימים בכלא בסכוונינגן. קורי ואחותה בטסי הועברו ממחנה למחנה ובסופו של דבר נשלחו למחנה ראוונסברוק בגרמניה, שם מתה בטסי. בסך הכל ארבעה מבני המשפחתה שילמו בחייהם על התנגדותם לנאצים.
https://www.youtube.com/watch?v=KA3i71G-A1g
קורי שרדה וכשהשתחררה הקדישה את חייה להפצת סיפורה המשפחתי ולעבודה מיסיונרית ברחבי העולם, ונודעה כדוברת מעוררת השראה. היא כתבה רב-מכר בשם “המסתור” שעובד לסרט שתיעד את פעילות ההצלה, ועסקה רבות בדרשותיה בניסיונה לסלוח לאלו שחוללו סבל רב כל כך. בבית המשפחה פועל עד היום “מוזיאון טן בום” ונערכות בו תפילות לשלום ירושלים, כפי שנהגו בני המשפחה לערוך. ב-1967 הכיר “יד ושם” בקורי טן בום כחסידת אומות העולם, ומאוחר יותר הוכרו גם אביה ואחותה. היא הלכה לעולמה בקליפורניה ב-1983.
רבקה גומפרטס
במדינות בהן הפסקת הריון אסורה על פי חוק, מתות מדי שנה עשרות אלפי נשים כתוצאה מסיבוך בהפסקת הריון. גורלן העגום של נשים אלה הוא שהניע את הרופאה ההולנדית רבקה גומפרטס (Rebecca Gomperts) לפעולה. גומפרטס נולדה בווליסינגן ב-1966 ולמדה רפואה ואמנות באמסטרדם. ב-1999 היא הקימה את ארגון Women on Waves ששם לו למטרה לסייע לנשים לעבור הפלה בטוחה ובריאה, באמצעות מרפאת הפלות שהוקמה על סיפון ספינת הארגון. הנשים מפליגות למדינות שבהן הפלה אינה חוקית, מעלות לסיפון נשים שמעוניינות בהפלה ומפליגות איתן מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינתן. מאחר שהספינה רשומה בהולנד, במים בינלאומיים חל עליה החוק ההולנדי, שמאפשר לבצע הפלה. הנשים, וגומפרטס בראשן, הפליגו בעבר לאירלנד, לפולין ולפורטוגל, שם מנעו מהן ספינות מלחמה לעגון בטענה שהן מסכנות את ביטחון המדינה. ב-2014 יצא לאקרנים סרט תיעודי, Vessel, העוסק בפעילות הארגון.
ב-2006 הקימה גומפרטס את ארגון Women on Web. נשות הארגון מפעילות מוקד מקוון שבאמצעותו הן מנחות נשים כיצד להפסיק הריון באופן לא פולשני ובטוח, באמצעות התרופה מיזופרוסטול, שאותה ניתן בדרך כלל להשיג באופן חוקי. במקרה הצורך הן שולחות את התרופה לנשים הנזקקות.
בראיון לעיתון “הארץ” לפני שנתיים נשאלה גומפרטס לגבי הצידוק המוסרי למעשיה וענתה: “לעובר יש ערך רב אם האישה הנושאת אותו מעניקה לו ערך. אם הוא לא רצוי מבחינתה, אני מאמינה שאין לו ערך. הערך של הריון הוא זה שהאישה ההרה מעניקה לו. אם מסתכלים על המציאות האנושית, ערך חיי אדם הוא תלוי קונטקסט, הוא לא אבסולוטי. במצב מלחמה, למשל, ערך חיי החיילים שונה מערך חייהם של אותם האנשים כשהם לא לובשים מדים ובמצב של שלום. מנהיגים בכל העולם מוכנים להקריב את החיים של הרבה מאוד אנשים רק בשביל להשיג מטרה אבסטרקטית. במקרה של הפסקת הריון מדובר במטרה קונקרטית מאוד – שלומה של האישה”.
אלכסנדרינה טינה
בימינו הפוסט-קולוניאליים נהוג לראות את ב”גילוי” של אפריקה על ידי אירופאים במאה ה-19 אפיזודה גזענית וחשוכה, אולם בכל זאת קשה שלא להתפעל מהתעוזה והנחישות שהפגינה אז הולנדית צעירה שיצאה בחברת נשים נוספות לחקור את מקורות הנילוס ולחצות את הסהרה. אלכסנדרינה טינה (Alexandrine Tinne) נולדה ב-1835 וזכתה לחינוך ביתי מעולה. אביה מת כשהייתה בת עשר והפך אותה בירושתו לאישה העשירה בהולנד. בנעוריה טיילה וחיה ברחבי אירופה, אולם הייתה זו מצרים שבה נשבתה בקסמי חקר הארצות. יחד עם אמה ודודתה היא הפליגה במעלה הנילוס הלבן בסודן בניסיון לגלות את מקורותיו. השלוש היו לנשים האירופאיות הראשונות להגיע לאזור דרום סודן. היא יצאה עם אמה למסע נוסף בנילוס, על גבי סירת קיטור. אמה מתה במהלך ההפלגה והיא שבה לחרטום שבסודן, שם מתה עליה גם דודתה. אכולת צער ואשמה, היא שלחה את גופת אמה לקבורה בהאג אך סירבה לשוב לאירופה. היא התגוררה בקהיר, באלג’יריה ובטוניסיה, שם דיברה בגלוי נגד העבדות, ואף בנתה בית לעבדים משוחררים ליד ביתה.
לאוסף האתנוגרפי והבוטני העצום שלה נודעה חשיבות רבה בחקר הסודן, ומכתביה והתמונות שצילמה שמורים בארכיון הלאומי בהאג. שמה אינו ידוע כיום כמעט, אך בשעתו כתב מגלה הארצות דיוויד ליווינגסטון כי אין ראוי להערכה יותר מ”הגברת ההולנדית, מיס טינה”, בשל דבקותה במטרה לנוכח קשיים אישיים.
ב-1869 יצאה למסע נוסף, הפעם ביבשה, במטרה לחצות את מדבר הסהרה העצום ולחבור לשבטי הטוארג. היא יצאה לדרך בחברת מלחים הולנדים ומשרתים ערבים, מצוידת במכלי מים רתומים לגמלים. השיירה נעה באיטיות, ואלכסנדרינה סבלה מזיהומי עיניים. בשעות הבוקר המוקדמות של 1 באוגוסט, השיירה הותקפה ואלכסנדרינה נרצחה במכת חרב. המניע לתקיפה ולרצח לא התברר, אך ייתכן שהיה קשור לסכסוכים פנימיים בקרב הטוארג. גופתה לא נמצאה מעולם.
הדפסת כתבה
