שבוע האופנה באמסטרדם ואני פתחתי את היום כיף/אופנה עם ביקור בשוק יד שנייה הענק.
לקחתי איתי את חברתי, טלי (צלמת במקצועה וחובבת אופנה בשעות הפנאי) שתנעים את זמני ועל הדרך תצלם תמונה או שתיים למזכרת.
היו לנו שעתיים של התפרעות, מכיוון שזאת לא פעם ראשונה שלי בשוק זה וכבר כתבתי עליו פה בהרחבה בעבר אז רק אציין ששעתיים זה לא מספיק, כוונו יותר לארבע שעות. הפעם קניתי מעיל עור מהמם ב-20 יורו, כמה חולצות ביורו כל אחת, שני כובעים בשני יורו כל אחד ועוד… בקיצור שווה!
בזמן השוטטות בשוק אני מקבלת הודעה ממארגני ארוע “מאחורי הקלעים” כי רצוי להגיע בתחבורה ציבורית לאזור. בתור ישראלית ממושמעת עם קצת קומנסנס אשר ממוקמת באותו הרגע באמצע אזור תעשייה ביום ראשון בבוקר, החלטתי במודע להתעלם מההודעה ולהגיע עם הרכב, על החיים ועל המוות.
מתקרבות למלון בו מתקיים הארוע, החניון של ארנה למולינו, מרשים (ארנה, לא החניון), נכנסות. חניון כמעט וריק, רגע, מה זה אומר? לצאת, להשאר, הארוע באזור אחר של העיר? יאללה, הגענו, נשארות, מקסימום נצטרך ללכת קצת ברגל. יוצאות מהחניון, המלון עומד למולינו, נאלצנו לחצות רחבה, זה לקח דקה! לא ברור מה היה פשר ההודעה המאיימת. אני מבחינתי מגלה אינסטינקט פנימי שאולי עובד.
שטיח אדום (קטנצ’יק) מחכה בכניסה, באזור קבלת הפנים העמידו בוטיק מאולתר עם בגדים של המעצבות יוטקה ו-ריסקה (בהולנדית זה נקרא טוב יותר). אנחנו נרשמות, מגיעה סדרנית/דוגמנית שמלווה ומסבירה לנו איפה להניח את המעיל ולאן עלינו להמשיך מכאן. לאחר סיבוב קצר באזור המכירה המאולתר אנחנו עולות אל הקומה בה האקשן אמור להתחיל.
בכניסה מחכה לנו תיק עם גודיס שמקבלים רק 50 האנשים הראשונים שמגיעים (מי אמר שישראלים תמיד מאחרים).
התיק היה דיי כבד ולאחר פישפוש קל הבנו מהר מאוד את המסר שהועבר אלינו.
מרכך כביסה, שמפו פלוס מרכך, נוזל לריח טוב מהפה שנשאר עד 24 שעות! משחת שיניים קטנה, מסטיק מנטה ולסיום דוגמיות של קרמים (אה, וגם מים עם לימון, אגוזים, וחטיף חריף!). נבהלתי, כשהגעתי הביתה, אמרתי שלום בפה סגור (אין בכלל מה לדבר על חלוקת נשיקות לבני המשפחה), נכנסתי מיד למקלחת, כיבסתי את הבגדים, צחצחתי שיניים, ניקיתי את הפה טוב טוב ואם זה לא הספיק קינחתי במסטיק מנטה קטלני, כשסיימתי מרחתי קרם יום וקרם לילה ביחד לעבודה אפקטיבית יותר ורק אז הרגשתי שאני יכולה ללכת לסלון ולהצטרף לשאר בני המשפחה!
מעבר לתיק הלבבי חיכה לנו במקום צלם ועוד מכונת הדפסת תמונות על מגנט, הרגשתי לרגע כאילו אני בחתונה בארץ.
בפנים שורה של דוגמניות מתאפרות, מסתרקות ומתלבשות, אני מסתובבת ביניהן מנסה לקלוט ולהרגיש את האווירה אך המקום עמוס מדיי במציצנים כמוני עם הבזקי מצלמות. כחלק מהחוויה אירגנו לנו שיעור “בהליכת החתול” אך לא לפני שעברנו אצל אחת המאפרות. את האיפור בהחלט ניצלנו אבל על ההליכה החלטנו לוותר, אחרי הכל לא רצינו להעפיל על הבחורות הצעירות הגבוהות שמעוניינות לעשות רושם על ציידי הדוגמניות במקום.
המשכנו להסתובב, לבהות ובעיקר להצטלם, משום מה חברתי חשבה שיהיה משעשע לצלם אותי עומדת ליד אחת הדוגמניות אז זרמתי, נעלתי נעליים עם עקבים, אני בצד הבטוח. כמעט. נעמדתי בטבעיות ואלגנטיות ליד אחת הדוגמניות בת ה-15, עקבים לא עקבים, לי לא נתנו לאכול את האוכל שלה כשגדלתי ועכשיו שאני בתחילת גיל ההתכווצות הרגשתי, וואלה, לא יודעת אם הייתי רוצה להיות מטר שמונים, אני בסדר.
בהרגשה אופטימית זאת פיניתי את מקומי ונסעתי הביתה להתקלח….
מסקנה: זאת לא תמיד הרגשה טובה לקבל גודיבג.
מסקנה מס.2: גם לדוגמניות יש חצ’קונים (טוב, את זה כבר ידעתי).
תודה לטלי מ- Life is Beautiful photography שהתלוותה אליי לחוויה וצילמה כמה תמונות בלתי נשכחות.
בדף הפייסבוק שלי תוכלו למצוא המלצות נוספות על סיילים, חנויות, השראות סטיילינג ועוד. מוזמנים/ות להכנס וכמובן ללחוץ על כפתור הלייק לעידכונים.
הדפסת כתבה
