בדרך כלל אני מדבר על אוכל ומטבחים שונים מהעולם… אולם לקראת ימי הזכרון והעצמאות, אעשה אתנחתא קצרה ואכתוב על משהו קצת שונה.
לכל מי שמטייל ברחבי אירופה, קשה לפספס אנדרטה זו או אחרת הקשורה לאחת משתי מלחמות העולם. מדובר על פיסות היסטוריה שמבחינת מרבית הדיירים המקומיים – שייכות להיסטוריה עתיקה שהם כבר מזמן לא קשורים אליה (כל שנה, מספר האנשים שחיו באותן מלחמות, הולך ומתמעט וכך גם זכרון אותם ימים טרופים).
הפסקה הנ”ל מהווה מבחינתי את אחד ההבדלים המהותיים בין ימי זכרון שמרבית המדינות המערביות מקיימות, לזה הישראלי.
העובדה שבכל שנה, מתווספים שמות נוספים לאותה רשימה ארורה של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שמשפחות טריות נכנסות בעל כורחן אליהן, יוצרת מימד נוסף שלא קיים במקומות אחרים בעולם.
זהו מימד שגורם לרובנו, לעצור, לחשוב ולדבר על כאב מהלב, בין אם מדובר באובדן אישי או בכזה שמועבר מחבר/ה. אין הרבה מקומות כאלו בעולם.
אפילו בארה”ב, בה מתווספות אבידות כל שנה ממלחמות שונות בעולם – מדובר על הרגשה אחרת ומנותקת, בעיקר בגלל שבניגוד לישראל – לא מדובר על איום ישיר וממשי על המדינה. כמו כן, העובדה שישראל היא קיבוץ קטן ו”כולם מכירים את כולם” – רק מגבירה את הסולידריות.
ובאותה נשימה, בזמן שיום הזכרון לוקח אותנו למעמקים האפלים ביותר, יום לאחר מכן, אנו פורצים אל עבר השמיים עם יום העצמאות שלנו. אני זוכר שבזמן לימודיי באוניברסיטה, התארחו אצלי מספר סטודנטים מגרמניה ואנגליה, הם הופתעו לראות את חגיגות יום העצמאות ואחד מהם אמר לי :”It’s like someone pushed on everyone’s patriotic button”
וזה אכן נכון, העצמאות שלנו היא לא רק עניין של ותיקי 48′, היא דבר חי וקיים אשר ממשיך גם בימים אלו, כל דור עם המלחמות והקורבנות שלו, ובד בבד, עם תחושת העצמאות אותה הוא ממשיך לשמר.
לא משנה אם מדובר בישראלי מפתח תקווה, אמסטרדם, ניו-יורק או סינגפור – התחושה היא זהה, העצב על הזכרון והגאווה על העצמאות הינם אמיתיים וכל אדם אשר חי במדינה הזו ותרם מעצמו למענה, ידע רגשות אלו עד ליומו האחרון.
שלכם בברכת ימים טובים,
עמית רבין