יו”ר הכנסת לשעבר, שהביע לאחרונה תמיכה בחד”ש, נשא דברים בפתיחת התערוכה הישראלית “מצב משפחתי”, המוצגת בימים אלה באמסטרדם. אל מול פסיפס התצלומים המשקפים חברה מגוונת עד שסועה, תהה בורג מה בכלל מחזיק את הישראלים יחד
מאת: גילי גוראל
“מהי ישראליוּת?” שאל אברום בורג את הקהל במוזיאון הקטן באמסטרדם. השאלה הדהדה מפיו של האיש שמגלם בעצמו גלגולים שונים, יש שיאמרו סותרים, של המושג “ישראלי”. האולם הקטן של Castrum Peregrini היה מלא עד אפס מקום וחלק מהמבקרים הצטופפו סביב דלת החדר הסמוך כדי לשמוע את הרצאת הפתיחה לתערוכה הישראלית “מצב משפחתי”. לבוש חליפה, חבוש משקפיים אדומי מסגרת, ללא כיפה, הצהיר בורג: “מה שיש לנו במשותף הוא שאולי כבר אין לנו דבר במשותף”.
אותה כיפה, נעדרת הפעם, הרעישה בנוכחותה את האתרים הדתיים בארץ בתחילת החודש, אז הגיע בורג לכינוס ועידת מפלגת חד”ש בנצרת בעיצומה של השבת. הוא הסביר אז כי “התחושה שלי ושל רבים היא שיש פיקוח נפש לשמירת החיים הקולקטיביים בישראל, ופיקוח נפש כזה מצדיק להגיע בשבת”. את אתרי החדשות החילוניים עניינו יותר תמיכתו הפומבית של יו”ר הכנסת לשעבר בחד”ש והאפשרות שיתמודד על מקום ברשימתה (בינתיים החליטה חד”ש להתמודד ברשימה משותפת עם המפלגות הערביות, ג”ג).
בדברים שנשא ביום חמישי שעבר נזהר בורג מלעסוק ישירות בפוליטיקה, אבל שטח את משנתו בנוגע לחברה הישראלית, וקשר אותה לתערוכה המוצגת בימים אלה באמסטרדם. הצלמת רלי אברהמי ובן זוגה העיתונאי אבנר אברהמי תיעדו במשך כעשר שנים משפחות שונות ברחבי ישראל, והתוצאה מוכרת היטב לכל קורא “הארץ”. מדי שבוע התפרסמה בעיתון תמונה של משפחה ישראלית ולצדה שאלון משפחתי שכלל עיסוקים של בני הבית, סדר יום, המפגש הרומנטי בין בני הזוג ולבסוף גם שאיפות, חלומות, ריבים ו”מדד האושר” של הנפשות הפועלות (מ-1 עד 10). עם הזמן הורחב העיסוק במשפחות לאנשים החיים תחת קורת גג אחת וכך ניתן למצוא בין המסוקרים גם שותפים, קומונות, עובדים זרים וחיילים. ב-2010 יצא לאור ספר אלבום הכולל כ-90 משפחות שהופיעו במדור הפופולרי, ושנתיים לאחר מכן הוצגה לראשונה התערוכה “מצב משפחתי” במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
האברהמים העידו כי נמנעו מלערוך תחקיר מקדים על המשפחות, אך גילו מהר מאוד שלכל אחד יש סיפור. כך, מאחורי תמונות משפחתיות רגילות לכאורה, כאילו בנאליות, מסתתרים סיפורים מפתיעים שתובעים מהמבקר לשוב ולהתבונן בתצלומים. הם מעמתים את המתבונן עם הדעות הקדומות שלו ועם הרבגוניות הישראלית, על שלל שסעיה.
לשסעים האלה התייחס בורג בהרחבה בדברי הפתיחה. “ישראל כבר איננה כור היתוך, אנשים אמרו ‘חם לנו בכור, תפסיקו להתיך אותנו, אנחנו רוצים לשמר את הזהות שלנו’. ישראל היום היא פדרציה של זהויות”.
אמנם בכל חברה קיימים שסעים, הודה בורג, אבל בישראל כמה שסעים מרכזיים התמזגו ולפיכך העמיקו את הפילוג. למשל, בורג טען כי ניתן כיום לנחש כמעט בוודאות לאיזו מפלגה תצביע צעירה אשכנזית משכילה וחילונית המתגוררת בתל אביב ומשתכרת מעל הממוצע, ולחלופין איזה פתק ישים בקלפי גבר מזרחי מבוגר מעיירת פיתוח.
“ישראל שסועה לארבעה משולשי פיצה שקשה לאחד לפיצה משפחתית אחת”, הצהיר בורג והסביר מהן לדעתו הקבוצות המרכיבות כיום את החברה הישראלית: “אנשי האל”, יהודים או מוסלמים, שעבורם האל הוא הסמכות העליונה; “אנשי הארץ”, שרואים את קדושת הארץ כרעיון המכונן של קיומנו; “אנשי המדינה”, שהעיקרון המנחה אותם הוא רעיון המדינה ותפארתה. הקבוצה האחרונה היא “אנשי האינדיבידואל”, קבוצה “ההולכת ומתמעטת” הרואים את הפרט כעומד במרכז הקיום האנושי. לקבוצה זו משייך בורג את עצמו ומדגיש – “והקבוצות האלה לא מדברות זו עם זו”.
ומה מחזיק את הישראלים יחד? האם זהו כוחו של האיום החיצוני בלבד? את השאלה הזו בחר בורג להשאיר פתוחה, ואולי המבקר בתערוכה ימצא בה פתרונים.
בורג תיאר את ישראל כמרחב שבו מתנגשים ללא הרף חלומותיהם של האנשים שנאספו אליה ממקומות שונים, תיאור שמתאים במידת מה למה שנשקף אלינו מקירות המוזיאון. “הצפייה בתערוכה מותירה את הרושם שהאנשים האלה נמצאים על רפסודות, רפסודות שכבר עזבו את נמלי המוצא שלהן, אבל עדיין לא הגיעו למזרח התיכון”, אמר בורג.
אך ייתכן שהמשקיף מן הצד רואה דווקא דברים אחרים. פרנס דמאן, ממנהלי המוזיאון, הסביר כי הוא וחבריו בחרו בתערוכה מפני שהיא עוסקת בהכללה (inclusion) ובמורכבות של החברה הישראלית המכילה בתוכה את השפע האנושי. רעיון ההכללה עולה גם בקנה אחד עם רוחו של המקום שבו מוצגת התערוכה. המוזיאון שוכן בבית שבו חיה האמנית Gisèle d’Ailly van Waterschoot ובו הסתירה יהודים בימי מלחמת העולם השנייה, פעולה שבזכותה הוכרה כחסידת אומות העולם.
גם בורג סיים את דבריו באופטימיות שהייתה מתאימה בוודאי לבעלת הבית. חרף הישראליות המובהקת של התערוכה, בורג מוצא בה אמירה עולמית כלל-אנושית. לדבריו, הפסיפס המגוון המוצג בה מבהיר כי איש איננו המודל ה”נכון”, כולנו ה’אחר’. “כשאנו מתבוננים בכל ‘האחרים’ בתערוכה, אנחנו נאלצים להגדיר את עצמנו, ומגלים שגם אנחנו אחרים. זה גם מרשם טוב נגד הפוביות המודרניות מפני ‘האחר’ כי קל לחבב את האחר שמוצג כאן”. בסופו של דבר, הרי כולנו, כמו משפחה, צריכים לחיות ביחד.
Family Affair מוצגת במוזיאון Castrum Peregrini. האוצרת: גליה גור זאב
התערוכה מוצגת עד 28 בפברואר, בימים חמישי עד ראשון, משעה 14:00 עד 18:00. הכניסה ללא תשלום.
כתובת: Herengracht 401
הדפסת כתבה
