מאת: אלי טויל
מוקדש ל:
ש.ר
“אל תוותר עלינו, אל תעזוב אותי”.
רוני החזיקה לי את היד ובכתה עצמה למוות.
כבר שבועיים חלפו מאז שהחלטנו על ביטול החתונה ועכשיו, רגע לפני הטיסה שלה למשפחתה באוסטרליה, היא התפרקה.
כל הדרך ברכבת היא ניסתה לדבר אל לבי, אבל אני שמרתי על קשיחות, זה היה הדבר הנכון בעיני.
שלושה חודשים רצופים של מריבות אינטנסיביות זיהמו כל חלקה טובה במערכת היחסים הזאת.
קווים אדומים נחצו ופרות קדושות נשחטו ואני לא הייתי מוכן להינשא בתקווה שזה ייפתר בעתיד.
הסתכלתי על האצבע בידה, מיותמת מהטבעת שקניתי לה.
היא זרקה אותה עליי עשרות פעמים במהלך החודשים האחרונים. היו פעמים שאני פייסתי אותה בכדי שהיא תשיב אותה למקומה והיו פעמים שהיא פייסה אותי.
בפעם האחרונה, לפני שבועיים, קיבלתי החלטה ומאז ועד עכשיו היינו תמימי דעים לגביה.
לידנו עמדה משפחה הולנדית שצפתה בנו מהצד. הם כנראה הניחו שאני לא מבין את שפתם כי האם אמרה: “איזה דרמה עם הנוער של היום.” האבא צקצק בהסכמה ואילו הילדה הקטנה, זהובת השיער, הביטה על רוני ממרומי ידי אחותה הגדולה ואמרה: “הוא נפרד ממנה.” הסתכלתי עליה וקיבלתי מבט עוין מעיניים תכולות של 110 ס״מ מתיקות.
“אני אלך לטיפול, יהיה לי קל להיפגש עם מישהו בשפה שלי, אל תוותר עלינו” רוני הסכלה עליי בעיניים אדומות. היא נראתה אבודה כשפתאום משהו דגדג לי, לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי “טוב”.
לרוני זה הספיק, היא קפצה על הצוואר שלי וחיבקה אותי חזק.
הסתכלתי שוב על הילדה הקטנה, עכשיו היא חייכה, קרצתי אליה והיא סובבה את ראשה בביישנות.
יצאתי מהטרמינל ולקחתי את הרכבת חזרה לאמסטרדם.
ישבתי ליד החלון וצפיתי בנוף הירוק חולף לנגד עיני. לפתע הרגשתי משוחרר.
השמש בצבצה מבעד לעננים, הנהרות והאגמים כאילו נצבעו בצבעים טריים והפרות והכבשים היו נראים לי מאושרים. הרמתי את הראש וראיתי את האיטלקייה שישבה ממולי מחייכת אליי.
התרגשתי, לא מהחיוך כמו מהתחושה שאני חי.
כבר בערב השלישי, בשיחת טלפון שהידרדרה למריבה, הודעתי לה שזה נגמר.
היא טרקה לי את הטלפון, לא לפניי שהצהירה שמבחינתה זה סופי.
בערב למחרת שוב התקשרה והתחילה לבכות, אבל אני אמרתי לה מיד: “היה לי סטוץ עם תיירת”.
היא בכתה בהיסטריה והטיחה בי :”אתה משקר זה לא קרה”.
“עצם זה שאני מוכן לשקר על דבר כזה מעיד על הכול.” עניתי לה.
היא ניתקה את הטלפון ומאז לא שמעתי ממנה.
פעם אחת, כשנשברתי והייתי מוכרח לשמוע את קולה, היא הבהירה לי חד משמעית שאינה מעוניינת בשום קשר איתי. בכיתי לה קצת בטלפון, היא נתנה לי להתפרק וחזרה על כך שהיא אינה מעוניינת.
חלפו להן שנתיים בהם הספקתי להתאהב ולהתאכזב מחדש.
ערב אחד קיבלתי מרוני מייל, היא כתבה לי תודה לאורך כמה שורות – על התמיכה, על הסבלנות, על האהבה ועל כל נקודה שעכשיו חרוטה לי על הלב במין כאב שהסב צער ועונג יחדיו.
בסיום המייל היה מספר הטלפון החדש שלה.
חיכיתי לה ליד ‘מגרש הרוסים’ בירושלים.
היה זה פורים שני ומכל פינת רחוב נשמעה מוזיקה שמחה.
כבר 20 דקות שהיא מתעכבת וכל דקה נוספת רק גורמת למפלס ההתרגשות שלי לעלות.
לפתע שמעתי “אריק”?
הסתובבתי וראיתי אותה מחופשת לשודד מסרטים מצוירים, קפאתי במקומי והיא רצה אליי ועטפה אותי בחיבוק דוב.
הריח בשיער שלה הזכיר לי ימים יפים.
עמדנו ככה חבוקים, באמצע הכביש, במשך מספר דקות עד שנהג מונית צפצף לנו בעצבנות.
“קח אותנו לממילא בר בבקשה.” ביקשנו ממנו.
ישבנו בבר, היא שתתה יין אדום ואני לבן.
היא סיפרה לי על החיים החדשים שלה בארץ, על הלימודים ועל העבודה החדשה במשרד אדריכלות.
“זה הרבה בזכותך, אריק, תודה לך על הכול, היום אני במקום טוב יותר”.
התמוגגתי בהנאה למשמע דבריה.
“חשבתי שתשנאי אותי לעד”.
“היינו ילדים שהלכו לאיבוד בדרך, תמיד אזכור אותך לטובה.” היא הרגיעה אותי.
שילמתי את החשבון ותפסנו מונית לבית שלה.
כשנכנסנו לדירה שלה, ראיתי שמלה שחורה תלויה על הכיסא.
“זאת השמלה שקניתי לך והייתה קטנה עלייך?”
“כןןן, יפה לך שזכרת”.
היא התפשטה במהירות ונכנסה לתוך השמלה.
“ראית איך רזיתי יפה”?
הנהנתי עם הראש.
“עכשיו תוריד לי אותה ותספר לי סיפורים עם הלשון, התגעגעתי”.
תלשתי ממנה את השמלה, דחפתי אותה על המיטה והתרוממתי מעליה בעדינות.
בזמן שנשקתי לה ברוך הבזיקו בראשי סצנות של כעסים ומריבות, גורמים לי להפוך פראי.
הסתכלתי לה בעיניים ונתתי לכל התסכול לצאת החוצה.
“אני מחזיקה את עצמי, תגמור איתי ביחד.” לחשה באוזני.
“בסיבוב הבא” צעקתי “עכשיו אני רוצה שתתפוצצי”.
היא צרחה בעונג, צעקותיה היו מוזיקה שהרגיעה את נשמתי הפצועה.
כל הלילה אהבנו, ממש כמו פעם, אך היה ברור לשנינו שהלילה חד פעמי הוא וזה גרם לנו לעוף גבוה יותר.
“קום כבר יא דובי כמה אתה ישן”.
פתחתי את עיניי וראיתי אותה לבושה ליציאה.
“לאן את הולכת? בואי בחזרה למיטה”.
“יש לי צילומים באוניברסיטה, אני חייבת לעוף”.
הטלפון שלה צלצל, היא דברה חצי דקה וניתקה.
“ג׳סי בדרך לכאן, אתה זוכר אותה”?
“בטח, זאת שחלתה בסר…”
“כן, כן זאת. אולי תטיילו ביחד בינתיים”?
ג׳סי הגיעה ולקחה אותי למסעדה. יותר נכון המבורגריה עם תפריט על אייפד.
כשסיימנו לאכול ולטייל היא לקחה אותי לגן העצמאות – שם על הדשא בין העצים היא הוציאה את הגראס הרפואי שהיא מקבלת והכינה לנו ג׳ויינט, שאפתי את העשן עמוק לריאות והנחתי את הראש על רגליה.
“רוני בדרך, סימסתי לה שאנחנו כאן”.
“רוני, רוני, רוני” מלמלתי מבלי משים, צללתי לתוך זיכרון ליל אמש והפלגתי במחשבות, משתעשע בתהייה האם יש מצב…
רוני הגיעה מלווה בבחור נחמד, היא התיישבה לידו על הדשא ולקחה ממני את הג׳ויינט.
ראיתי איך הבחור מסתכל עליה ועליי והבנתי.
דיברנו קצת על הא ודא כשהטלפון שלי צלצל – תזכורת שאני חייב להגיע למרכז ב-6.
“רוני, אני חייב ללכת, התיק שלי בבית שלך”.
“תשאיר את המפתח בעציץ.” היא זרקה לי.
קמתי מהדשא קצת מעוצבן על זה שהיא לא הציעה ללוות אותי.
“אתה זוכר איך להגיע?”
“יש לי ‘גוגל מפס’ בטלפון.” סיננתי.
היא אפילו לא שמה לב, כנראה מההשפעה של הג׳ויינט או הבחור.
“תשמור על קשר!” צעקה אחרי בזמן שהתרחקתי מהמקום.
עקבתי אחרי האפליקציה בדרך לביתה כשלפתע מצאתי את עצמי מול המסעדה שאתמול חיפשנו.
״אוף, לעזאזל, מה היה כל כך קשה ללוות אותי לבית שלה ולהיפרד כמו שצריך.” התמרמרתי ביני לבין עצמי.
בינתיים הסוללה אזלה, האייפון כבה ואני התחלתי לשאול אנשים ברחוב את הדרך.
אחרי שעה של תסכול הגעתי.
חיברתי את הטלפון למטען ונכנסתי להתקלח.
רציתי להתקשר אליה, להגיד לה שהיא לא בסדר שככה נתנה לי ללכת לבד ואז שמעתי את קול ההיגיון מתרה בי “הנח לה, הנח לה להשתחרר ממך”.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי, ארזתי את התיק וכתבתי לה על פתק:
“תודה רבה על האירוח, היה לי ממש כיף, אוהב תמיד אריק”.
נעלתי את הדלת ושמתי את המפתח בעציץ.
כשירדתי למטה, לרחוב, שמעתי את הקול מדבר אלי שוב.
רצתי בחזרה למעלה, פתחתי את הדלת, לקחתי את הפתק והוספתי :
נ.ב.
הבחור שהיה אתך מאוד חמוד -:))
ניגבתי דמעה סוררת ושחררתי גם אני.
הדפסת כתבה
