מאת: אלי טויל
צפת, השמש עמדה לשקוע,
אוירה של קודש באויר.
הם פסעו בין המצבות אבא וילד.
כף ידו הקטנה טמונה עמוק בכיסו של אביו.
מול קברו של האר״י הם נעצרו.
אביו החזיק בספר תהילים והתפלל,
כשסיים פנה אליו:
״דוד תבקש להיות צדיק כמוהו״
״אני מתפלל אני מתפלל ענה לו הזאטוט בהתלהבות.
בדרך חזרה לאוטובוס שלף מכיסו כיפה גדולה ושחורה
״דוד, אבא רוצה שמהיום תלבש רק את הכיפה הזאת״
״אבל אני אוהב את הכיפה הכחולה
שאמא סרגה לי״
״דוד, אתה הולך ללמוד בבני ברק שם לובשים רק כיפה שחורה״
״לא רוצה צבע שחור אני אוהב רק כחול״ רקע דוד ברגלו.
הוא ירד על ברכיו וחיבק את ילדו
“דוד אנחנו כאן בקברי צדיקים,
נכון שאתה רוצה להיות צדיק” ?
“נכון אבא”
“אז תחליף לשחור טוב”?
הוא הלך ברחוב ז’בוטינסקי ממהר להגיע לעבודה באחד מאולמות
האירועים בעיר.
מאז שעזב את הבית החל למלצר.
לא מזמן הוא חמצן את השיער, עשה עגיל בגבה
ואת הכיפה קבר עם התפילין גבוה מעל הארון.
בעוד שבוע תחגוג החברה שלו 15
היא היתה הבחורה הראשונה בחיים שלו והוא הרהר מה צריך לקנות לה מתנה.
לפתע הוא ראה אותם, אבא ואמא בתחנת האוטובוס,
תחילה ניסה לחמוק, אך אמא מיד זיהתה וקראה לעברו:
“דוד נסיך של אמא לאן אתה הולך”?
״לעבודה אמא, אני ממהר״
“תבוא לאכול בשבת התגעגעתי”
לפני שהספיק לענות התפרץ אביו:
“איפה הכיפה שלך הורדת אותה” ??
“עגילים ונזמים??
ככה אתה עושה לי דוד??
ככה”?
“ביי אמא, תמסרי לאבא שאין לי מה לדבר איתו יותר בחיים”!
“הבית תמיד פתוח נסיך שלי”
קראה אחריו בזמן שהתרחק מהמקום.
הפלאפון צלצל,
על הקו היתה אמו מנסה לשכנע אותו לעשות שבת עם המשפחה שלה בצפון.
“תישן אצל אחותי היא לא דתיה, יש להם טלויזיה,
רק תגיע – התגעגעתי אליך״
שנה עברה מאז הוריד את הכיפה.
שנה שלא נפגש איתה.
אמו תמיד מתקשרת בשישי להזמין אותו לשבת,
אך הוא תמיד מסרב,
“אולי כדאי שאתן לזה צ׳אנס” חשב לעצמו.
השבת בפתח, הוא יצא מהמקלחת ונכנס לחדר ללבוש בגדים לבנים, הוא החליט ללכת לבית הכנסת עם אביו.
עברו מספר שנים מאז שהו יחד באותו מקום, שלא לדבר על בית הכנסת.
הרבה זמן לא שרתי את “לכה דודי” הרהר בגעגוע.
נקישה על הדלת קטעה את מחשבותיו אביו עמד בפתח הדלת, מעט מהוסס…
“תשמע דוד אתה לא חייב לבוא לבית הכנסת״
לרגע הרגיש כאילו סכין חדה מפלחת את נשמתו,
הוא ניסה לעצור את הדמעות אך ללא הצלחה תחושת העלבון פיעפעה בו.
“אתה מתבייש מהזקנים בבית כנסת נכון?
אלה שפעם אחרונה ראו אותי עם כיפה גדולה ופאות״?!
אביו שתק.
ולו זה הספיק.
הוא ארז את תיקו וניגש לדלת הבית,
אמו רצה אחריו מנסה לשכנע אותו שישאר.
“אני הולך אמא אין לי מה לעשות עם מישהו
שמתבייש בי”
היא חיבקה אותו ולחשה על אוזנו.
“אני אוהבת אותך נסיך, הבית תמיד פתוח בשבילך”
“טיסה 263 מברצלונה לתל אביב הנוסעים מתבקשים להזדרז השער עומד להסגר”
דוד עלה למטוס ברגשות מעורבים עד לרגע האחרון שקל לבטל את ההגעה שלו.
מזה חמש שנים שהוא מתגורר בברצלונה
מנהל בית דפוס קטן.
חודש לפני כן, אביו עבר צנתור בהצלחה,
אמו הפצירה בו עכשיו להגיע לביקור.
“אבא כל הזמן שואל עליך נסיך שלי,
הוא מתגעגע אליך תגיע”
קול מחיאות הכפיים עת גלגלי המטוס נשקו לקרקע העיר אותו בחטף.
חצי שעה לאחר מכן היה במונית לעבר בית הוריו.
“סע מהר נהגוס תכף כניסת שבת
סוגרים את העיר”
בכניסה לבית קידמו אותו ריחות הבישולים
של אמו, זכרונות ילדות צפו בתודעתו,
הוא התרפק על הניחוחות כשאחיו הקטן
קפץ עליו בשמחה.
“אתה בא איתי לבית כנסת” שאל בערגה,
דוד התמהמה מעט ואמר “לא יודע נראה לי שלא…”
“אבל אבא ביקש ממני להגיד לך לבוא הוא כבר יצא מקודם”
אבא ביקש אתה בטוח??
“כן נו מה אני כבר ילד גדול אני לא אומר סתם”
בפתח בית הכנסת הוא הבחין בו שפוף מעל הסידור,
כאילו חש בנוכחותו הסתובב לעברו בחיוך,
קם על רגליו ונתן לו חיבוק גדול.
רחש קל עבר בקהל המתפללים למראה
המחזה הלא רגיל.
עם סיום התפילה, לחץ לכולם את היד תוך כדי שהוא
מספר בהתלהבות על הבן שלו שהגיע לבקר מברצלונה.
היא עמדה בפתח הבית חובקת אותו חזק,
“יאללה אמא תודה על האוכל אני
חייב לזוז מישהי מחכה לי”
אמו המשיכה ללטף את פניו ברוך
“אתה יודע דוד… הבית תמי…”
“תמיד פתוח בשבילי, כן אמא, תמיד ידעתי.”
הדפסת כתבה
