מאת: אלי טויל
הגשם היה מטורף,
מלווה ברוחות ומטחי ברד.
עמדתי ברחוב עם המטריה כשהיא החליטה להתהפך עליי, ניסיתי לגרום לה לחזור בחזרה,
אבל היא פשוט נשברה,
הסתכלתי סביבי מחפש מחסה והבחנתי בתחנת האוטובוס, רצתי כמו משוגע, משהגעתי,
שמעתי זוג, בחור ובחורה בהמשך הרחוב מסתכלים עליי וצוחקים.
”ממש מצחיק” חשבתי לעצמי והרכנתי ראש,
“איזה אנשים חרא, לשונאים שלי
אני לא מאחל כזה דבר”
תוך כדי שאני מתמרמר עם עצמי,
ומפליג בהרהורי העוול המתרחש,
אני שומע צעקה, אני מרים את העיניים ורואה את הבחורה על הברכיים, בתוך שלולית מים אדירה, מחזיקה במטריה עקומה וצועקת על החבר שלה בגרמנית שיעזור לה.
הסתכלתי עליהם ופשוט התבאסתי,
הרגשתי איך היקום בוגד בי,
“סעמקק איך לעזאזל פספסתי אותה נופלת לשלולית?!”
חצי דקה אחר כך וכל האנשים ברחוב, נשארו ללא מטריה תקינה, ראיתי אולי חמש מטריות מתאבדות כל אחת בצורה אחרת.
צחקתי כמו משוגע ללא היכולת להפסיק.
כשהסדרתי את הנשימה ונרגעתי,
נשאתי עיני לשמיים ואמרתי,
“הבנתי אותך,
אני גם, חרא של בנאדם”
הדפסת כתבה
