היום אני רוצה לכתוב לכם מאמר קצת שונה ולשתף קצת עליי ובמעט מהדברים שאני אוהבת בכל הקשור בעיצוב וארכיטקטורה כאן בהולנד.
הגעתי להולנד לפני כמעט 25 שנים, לא עלה בדעתי שאהיה אדריכלית פנים, חשבתי שאהיה פסלת בזכוכית או מעצבת אופנה. גדלתי בארץ ובואו נודה, רוב הבניינים בישראל לא מעוררים השתאות או את יצר הדמיון ולפני 25 שנים, על אחת כמה וכמה.
לכל הבלוגים של נופי
קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון
מה שמשך אותי במיוחד פה בהולנד, היתה הצבעוניות. אם בישראל רוב הבתים היו מסויידים בצבע לבן מבפנים ומבחוץ או מצופים באבן בהירה, כאן, הקסים אותי השוני, הצבעוניות והצורות השונות. התרשמתי מחזית הבתים, הבנויים בעיקר מלבנים ורובם בגוונים אדמדמים וכשמטיילים ברחובות, מביטים ורואים צבעים רבים נוספים ואלמנטים מיוחדים והצבעוניות קיימת גם בתוך הבתים פנימה.
כשאמרתי לבן זוגי ולאביו, שגם הוא אדריכל פנים, שאני רוצה לצבוע את קירות ביתנו בצבע לבן, הם פשוט הזדעזעו! והסבירו שזה צבע קר ולא מתאים למגורים. היום כשאני נכנסת לאינסטגרם אני שואלת את עצמי לאן נעלמו הימים האלה?
פה התעוררה נפש הפסלת שבי, שראתה את האפשרויות הטמונות באדריכלות ומה שמשך והקסים אותי, היתה האפשרות לעבוד עם כמות בלתי מוגבלת של חומרים. לא רק זכוכית, לא רק חימר אלא קשת רחבה ומתחדשת של חומרים. אין לכם מושג כמה זה הלהיב אותי. אבל זאת היתה רק ההתחלה ועם השנים כשנחשפתי לזרמים של אומנות משנות העשרים והשלושים ובמיוחד לזרם הנקרא דה סטייל מצאתי את עצמי בעולם חדש וקסום.
אז מה זה הזרם הזה?
דה סטֶייל (De Stijl, בהולנדית: ‘הסגנון’) היתה תנועה אמנותית בתחומי הציור והאמנות, העיצוב והאדריכלות שמרכזה בהולנד.
הקבוצה ניסתה ליצור אידיאל של הרמוניה וסדר. הם דגלו באמנות מופשטת וטהורה מתוך מגמה לצמצום כל אובייקט עד לצורה ולצבע הטהור. עקרונות התנועה היו השימוש בקווים אנכיים ואופקיים בלבד ושימוש בצבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב, לבן ושחור). הקשר בין הקו והצבע היה בדרך כלל: קו אופקי – כחול: כמו קו האופק של הים, קו אנכי – צהוב: כמו קרני השמש הניצבות לאדמה, שחור ולבן כצבעים נייטרליים העוזרים לקומפוזיציה ואדום כצבע מיוחד. אתם בטח מכירים את העבודות של מונדריאן מהתקופה הזו אבל אני דווקא התאהבתי בחריט ריטפלד שהתבלט בקבוצה בתחום העיצוב והאדריכלות. עבודותיו, היוו את הפרשנות התלת-ממדית של דה סטייל והדגישו את הקו והמישור העצמאיים במרחב ולא את הנפחיות והמאסה.
אז מה משך אותי כל כך בעבודות שלו? זה לא רק הצבעים! יש עוד אלמנט שאני מאוד אוהבת באומנות. בציור אני הכי אוהבת את הסגנון הסוריאליסטי, כל פעם שאת.ה מסתכל.ת את.ה מגל.ה אלמנטים חדשים שלא ראית לפני. אם תרצו, אספר לכם בפעם אחרת על אהבתי ל M.C Escher.
בשאר תחומי האומנות אני אוהבת עבודות דינמיות, שאינן סטטיות. אם מסתכלים או מזיזים אותן הן משנות צורה. אולי כבר שמתם לב לזה אם קראתם את המאמר שלי על רהיטים פונקציונליים. זו גם אחת הסיבות מדוע אני כל כך אוהבת זכוכית, היא משנה פנים כל פעם שמסתכלים עליה מזווית או תאורה שונים.
חריט ריטפלד היה הראשון שיצר חללים כאלה. המאסטר פיס שלו היה בית ריטפלד שרדר (Rietveld Schröderhuis) שנבנה באוטרכט ב-1924 עבור לקוחה בשם טרוס שרדר (Truus Schröder), שהזמינה את הבית עבורה ועבור ילדיה. היא ביקשה שהבית יהיה במידת האפשר ללא קירות פנימיים.
את קומת הקרקע ניתן עדיין לראות כ”מסורתית” – מטבח ושלושה חדרי שינה המסודרים סביב גרם מדרגות מרכזי. הקומה השנייה, היא זאת ששינתה את פני ההיסטוריה והשפיעה על סגנון האדריכלות עד ימינו, במקום אוסף סטאטי של חדרים יש חלל פתוח, דינמי ומשתנה. אזור המגורים הוא חלל פתוח גדול, שהאזור היחיד בו המוקף קיר הוא חדר האמבטיה והשירותים. במטרה לחלק את החלל לחדרים הוקמה מערכת של לוחות נעים ומסתובבים. כאשר כל המחיצות סגורות מתקבלת קומה ובה שלושה חדרי שינה, חדר רחצה וסלון. בין מצב זה לבין המצב הפתוח לחלוטין ישנם צירופי מחיצות שונים רבים מאוד, שלכל אחד מהם חוויית חלל שונה.
חזית המבנה היא קולאז’ של מישורים דו ממדיים וקווים חד ממדיים המנותקים בכוונה זה מזה ונראים כגולשים זה על פני זה – המטרה היא למנוע תחושה של מסה תלת ממדית במבנה, ולהגדיר גם את חללי הפנים בעזרת המישורים והקווים בלבד. לכל רכיב כזה, בהתאם למאפייני “דה סטייל”, צורה, צבע ומיקום מדויק משלו. כתוצאה מכך התאפשרה יצירתן של כמה מרפסות. הצבעים נבחרו במטרה לחזק את תחושת הפלסטיות של החזיתות – משטחים בלבן ואפור, משקופים ומסגרות בשחור ואלמנטים קווים שונים בצבעי יסוד.
חייבת לציין שלמרות האיכויות האדריכליות שלו, אני שותפה לדעת אלה החושבים שהמיקום של המבנה לא אופטימלי ביחסו עם סביבתו; הבית נבנה במרכז שכונה עם בתים בסגנון מסורתי ואחיד וחלקו האחורי צמוד בקיר משותף לאחד מבתים אלו. צורתו של הבית משתלבת באופן חסר הרמוניה ואף צורם ולדעתי היה ניצב הרבה יותר טוב במקום פתוח.
אם לא ביקרתם עדיין בבית הזה, אני מזמינה אתכם לשים אותו ברשימת must visit, גם אם אתם לא אומנים אני מבטיחה לכם שהוא ישאיר בכם רושם בלתי נשכח.
ואם אתם רוצים לבקר בעוד בנין שלדעתי ללא ספק קיבל את השראתו מהטכניקה של ריטפלד, זה בניין הספריה בטילבוך הנקרא LocHal וזכה גם הוא בפרסי אדריכלות. זהו האנגר ישן לקטרים, שהוסב לספרייה, ובין יתר פרטי האדריכלות המרשימים, מחלק את החללים בעזרת מסכים ענקיים בצורה דינמית.
אז מי עדיין מפחד מאדום כחול וצהוב?
הדפסת כתבה
