אחת החזיתות של משבר הקורונה, שפחות נוח לדבר עליה ברבים (וחבל) היא החזית הזוגית.
ברור שהזוגיות היתה גם לפני משבר הקורונה, שדה שחלקו מעובד בעקביות, ובחלקו יש קצת קוצים בשוליים. הזוגיות היא מראה תלת מימדית שצועדת איתנו בכל אשר נלך, ככה זה. ולכן ברור שמצבי קיצון כמו סגר או חרדה כלכלית, דאגות בריאותיות וריחוק מהמשפחה המורחבת, יעצימו קשיים קיימים. אבל, זהו רק חלק מהתמונה. כי המצב המיוחד הזה, יכול לשמש גם כהזדמנות נפלאה למנף חברות ולהעמיק אינטימיות.
האתגרים הזוגיים בסצינה הביתית הרועשת והתזזיתית הם רבים ומגוונים, ורגע לפני שעושים טעויות חפוזות ומצטערים עליהן, הנה כמה כללי אצבע לעת חירום, ששווה להעלות לדיון ולגבש סביבן הסכמות.
>>> קורונה בהולנד – כל העדכונים
>>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון
פרטיות ושקט
ראשית כל נחדד, ונקדש: נפש האדם זקוקה לשקט. כמו שינה, כמו פעילות גופנית. שקט, צורך קיומי אמיתי. בשקט נוצרת בהירות, נוצר מגע בין חלקים פנימיים, סירקולציה חיונית שהנפש שלנו מקיימת מראשית ועד סוף חיינו, כדי לייצר את הגרסה המדויקת שלנו וכדי לדעת מה נכון לעשות. בלי שקט, אין מצפן לדרך. וכן, זה מתאפשר גם בתוך המולה ולחץ אבל באופן חלקי ולזמן מדוד. ואכן, מי שמתרגל מדיטציה כבר שנים, יצליח בקלות רבה יותר לייצר שקט פנימי גם בעתות סערה. אבל רובנו ממש לא שם. וזה, בסדר גמור.
הרצון הטבעי והבריא להיות לעזר, לאוזן קשבת, לתמוך, להתקרב ברגעי משבר, הוא רצון מבורך. הוא מעיד על האמון של בני הזוג בקשר והתפקיד המרכזי של היחסים בחיי השותפים.
אבל, אם נרצה לגונן על הנכס היקר הזה, מומלץ להקדיש מחשבה לצורך נוסף, שכביכול עומד בסתירה.
הצורך הבסיסי בשקט ופרטיות, הגובר בימים אלה, נועד להגן על המשאב הגדול ביותר של הזוגיות – העצמיות. עצמיות היא היכולת של הפרטי להגדיר את גבולות הנפש, לדעת להגדיר צרכים ותחושות, לנתב רגשות ולעבד אותם. עצמיות היא המסד לזוגיות בריאה ויציבה, ולכן חיוני לגונן עליה. אמנם הביחד שנכפה מבחוץ מעודד עשייה משותפת ופעילות אינטנסיבית במרחב המשפחתי, אבל שיחה משותפת ועבודת כתיבה פרטית ששני בני הזוג יעשו, תוכל לרומם את הביחד לפסגות חדשות, כיוון שתכיר בצורך בזמן שבו כל אחד הוא אדם נפרד, שייך לעצמו בלבד. זמן שיש בו אפשרות לצאת לבד החוצה או להסתגר בחדר בשקט. זמן שניתן להקדיש לאוורור והדהוד פנימי, שקשה כל כך לייצר כשילדים מטפסים עליך ובמקביל צריך לטגן, לקפל, להקריא ולקלח.
מה עושים: קובעים פגישה זוגית. המהדרין יתכבדו בדרינק, פינה נעימה לישיבה, אווירה מתאימה. לכבוד הפגישה לוקחים דף ועט ועונים לבד על השאלות הבאות:
- למה אני הכי מתגעגע/ת עכשיו כשאני מדמיינ/ת את הלבד שלי?
- מה המתנה שהייתי הכי רוצה להעניק לך?
- מה האתגר הגדול ביותר שלי בסגר?
את התשובות על השאלות האלה, בכתב יד, מקריאים בפגישה המשותפת. רק משתפים. לא דיון, לא חיווי דעה, לא הערות שוליים. מבלי לגעת בטלפון או להציץ בטלוויזיה, פשוט הקשבה כנה, אוהדת.
הצעד הבא הוא תיאום לוח זמנים קבוע שעליו מתחייבים. מדי יום, חצי שעה לכל אחד. לבד, בלי דין וחשבון. בשקט, בדרך המתאימה לך ביותר. התיאום מראש מבהיר שאין צורך לבקש או לקבל שחרור. זו אינה מחווה של רצון טוב, זאת לקיחת אחריות עליונה על היחסים ובעיקר על הבריאות האישית, שעליה אנחנו נלחמים עכשיו.
כשיגיע הרגע לצאת, לא יהיו שום לחצים או מניפולציות, אך ורק פרגון. וגם אם לא יהיה, יוצאים ודי. חיוני לשמור מכל משמר על ההבטחה ההדדית הזאת. היא תשמור עליכם כפליים.
הסכמות ומחלוקות
אולי בימים כתיקונם המרחב שאינכם חולקים מאפשר לחמוק ממחלוקות, פשוט כי אתם לא עדים לפערים וסתירות בסגנון ההתנהלות. שעות מועטות יחד חוסכות חיכוכים. והנה עכשיו כשכולם בבית, הכל בפנים. סגנונות שונים, תפיסות אחרות, התמודדות אחרת עם מצוקה. הוא מרדים אחרת ממך, כמה מעצבן. היא מתדיינת איתם כשאתה כבר היית קובע עובדות, מתסכל אותך מאוד.
ותכלס יש הרבה על מה לריב, וזה בראש ובראשונה סובב סביב אתגר ההורות לילדים הכלואים בבית ויוצאים (טיפה) מאיזון. יש גם ויכוחים על התנהלות כלכלית, וכמובן על חלוקת נטל במשק הבית. יש ביקורת על אורח חיים שמצליח להצית את הצד השני, פשוט כי ככה זה עכשיו.
הבקשה כאן היא לעשות משהו שנראה כביכול כמו פשיטת רגל ערכית, אבל בפועל יכול להציל את המצב.
אתם סגורים בבית עם מישהי-מישהו, שאולי את האחיזה המעטה שעוד יש להם בתוך חוסר הוודאות הכללית, ינסו לתבוע באמצעות הכתבת כללים לאחרים, ביקורת, שיפוט, או לחילופין התנתקות מהמתרחש וצלילה לתוך טלפון או ספר. זה, אפילו אם מעצבן, מובן וטבעי. אין טעם לצפות מאנשים (במיוחד מי שאתם אוהבים) להיות משהו שהם לא. זה זמן לעשות הפוך. זה זמן להגיד בקול רם, אני רואה אותך. אני לא בז/ה לך. אני לא מתפלא/ה שקשה לך. לא מוזר לי שאת/ה צועק/ת ומאבד/ת סבלנות.
במקום לחנך אותך ולנזוף בך שיצאת לא משהו, אני אגיד לך, ברור לי שקשה לך. בוא ניתן לזה מקום. ניקח את הקושי וניתן לו שם. למשל, “כשהם לא מקשיבים לי זה מעליב אותי”, או “כשמשאירים כאן בלגן אני מרגיש זלזול”.
במקום להטיף מוסר, נושיט יד ונגיד, זה אנושי, ואנושיות היא כרגע כל מה שיש לנו. יתר הכיסויים ושכבות ההגנה נלקחו מאיתנו. רק אנושיות, ולכן רק חסד אנושי, יהיו איתנו ברגעים המורכבים האלה. וזה, די והותר.
מפתיע עד כמה מחווה כזאת שולפת את הקוצים גם ממי שיוצא לו עשן מהאוזניים. אין צורך להסכים כדי לוותר על קרב. זה אומר- אין צורך לנסות להתגבר על מחלוקות. זה לא הזמן לגבש עמדה אחידה לגבי גידול הילדים וניהול משק הבית. זה הזמן לשחרר אחיזה ולהשלים עם היכולות המוגבלות שלנו. זה, יותר מהכל, ילמד את הזוגיות שיעור חשוב בקבלת העצמי, המוגבל, העייף. קבלה היא תנאי לחברות אמת.
מה עושים:
מגדירים גבולות גזרה. ארוחת ערב, אתה תעשה (כמו שאתה מבין). את תכניסי למקלחת (בדרך שאת מוצאת לנכון). ושם, מתחייבים מראש, לא להיכנס לדיונים. שום דיון תוך כדי קציצות וכלים לא יוביל לשיח אמיתי עם תובנות מצמיחות. אז שם מחליטים מראש:
אין דיון, פועלים רק מתוך תכנית מוסכמת. לא מנסחים עכשיו מניפסטים לטווח ארוך, רק מסכימים שהדברים לא יקרו לשביעות רצוננו המלאה, ומגנים על זה בדיוק. מכילים את העובדה שזה יעזור לדברים להתנהל בחסד ולא במגננה, שזה רווח עצום, במיוחד עכשיו.
קרבה וחברות
בתוך זרם האפשרויות האינסופי לדרכי מילוט מתחושת המחנק ומגבלות התנועה, יש לנו את הזכות לבקש רגע של הפוגה מהדחף האסקפיסטי, ולבקש עזרה בלראות בתוך האין, את היש. בדיוק בשביל זה יש חברים. זוגיות מיטיבה המבוססת על חברות, אמורה לתת לשניכם מקום שממנו אין צורך לברוח או להתחמק. פשוט כי הוא אותנטי, בטוח ומצודד.
אבל הזמן הלוחץ הזה יכול לייצר גם תחושה לא נוחה במרחב הזוגי, פשוט כי הכל מרגיש יותר מדי. אבל הזכות לצאת מחוזקים מתקופת המשבר הזאת היא זכות שצריך להילחם למענה. כשיש מולך מי שרק מנסה למסמס אינטימיות וקרבה, זה כנראה כיוון שמשהו שם לא מרגיש נעים ומעודן מספיק. זה הזמן לקחת אחריות ולנשוף בגחלים הללו, בכדי לתת את התחושה שיש מישהו בצד השני שמתעקש על החברות גם כשנדמה שאין חשק והכל נראה אפרורי וחסר ברק. התעקשות על חברות היא לא לנדנד להיכנס למיטה יחד, לגעת כשלא נעים, לבקר את הצד השני שנסגר ומשתבלל. התעקשות יכולה להיות שקטה וסולידית, ובעיקר מעודנת ולא שיפוטית.
מה עושים: זה הזמן לבדוק את עצמך:
- האם יש משהו תלותי או נזקק מדי בהתנהגות שלך שמרחיק את הצד השני?
- האם יש בך מידה מספקת של קשב וסקרנות אמיתית? האם את/ה שואל/ת מספיק שאלות המעידות על עניין אמיתי?
- האם יש בך מספיק אמפטיה וחמלה מול קושי ומוגבלות?
- האם ביקשתי סליחה לאחרונה? אולי יש טעם לבדוק את עצמך ולבקש קצת סליחה?
אלה הן שאלות בסיס בקשר זוגי, שחשוב להקדיש להן זמן ותשומת לב, בעיקר עכשיו.
אינטימיות, פיזיות, מיניות, הומור, תמיכה, יהיו המרכיבים החיוניים שיזינו יחסים בריאים. ולא, זה לא תמיד שם. ואין ממה להיבהל. התקופה המוזרה הזאת היא הזדמנות להיות בשיח פנימי עם עצמך, ושיח משותף בדיוק על המימדים האלה. כי אולי היחסים האלה אינם מצדיקים המשך, ושעת המבחן הזאת מאירה זאת באור בהיר. אבל, אולי דווקא השעה הזאת מבהירה עד כמה מי שאיתך דווקא כן ראוי לאהבתך, מושך אותך, מעורר בך התרגשות,והנה קיבלת הזדמנות פז לומר לה/לו את הדברים ולשרטט מחדש את מסגרת התשוקה והאמונה באהבה.
בהצלחה,
שלכם ולרשותכם, רותי שלו
ruti.shalev@gmail.com
הדפסת כתבה
