ראש ממשלת הולנד מתנצל על מעשי הממשלה בזמן השואה

טקס יום השואה הבינלאומי התקיים הבוקר לצד האנדרטה שבפארק ווטרהיים (Wertheim) באמסטרדם.
הטקס במעמד ראשת העיר פמקה הלסמה (Femke Halsema) וראש הממשלה מארק רוטה. במקום נכחו עשרות אנשים מן הקהילה היהודית, דיפלומטים מכ- 30 מדינות, ראשי קהילות, תלמידים ממוסדות החינוך היהודים וכמה עוברי אורח שנקלעו למקום.
המוזמנים התכנסו ברחבה מול המוזיאון היהודי ומשם צעדו את ״הצעידה השקטה״ על פסי הרכבת לכיוון אנדרטת ההנצחה.
בין המשתתפים היו תלמידים מכיתה 8 בבית הספר היהודי ״ראש פינה״. התלמידים עבדו בשנה האחרונה על פרויקט השואה בצורה מובנית והפיקו ספר עם הסיפורים המשפחתיים של כל תלמיד.
רגע מרגש היה כאשר עלו לבמה 3 תלמידים וסיפרו את סיפור המשפחות: בצורה נוגעת ומרגשת. 

חברת הרכבות ההולנדית תשלם פיצויים לניצולי השואה >>
נחיתה רכה על ספסל הלימודים >>

תומר שרון, תלמיד בכיתה 8 סיפר לדאצ׳טאון:
״כשהתחילה המלחמה היו חוקים נוקשים כלפי יהודים וסבי קיבל פקודה שעליו לקחת את כל המשפחה לשוויץ, בני הדודים האחרים לא תארו לעצמם שהמצב ידרדר כלכך והחליטו להשאר בהולנד.
סבי ברח עם סבתי וביתם הקטנה לספרד ומשם המשיך הלאה וכך ניצל. שאר המשפחה בהולנד לא שרדה. אני חושב על האנשים שמתו לחינם. חשוב לספר את הסיפור, לכן כשביקשו ממני לעלות לבמה ולדבר מיד הסכמתי. אני מכיר היום את הסיפור של המשפחה שלי, של השורשים שלי, וחשוב לי שזה לא יקרה שוב.״

אופק לוי, תלמיד מכיתה 8: ״למדנו בבית הספר במסגרת הפרויקט בשנה שעברה ש- 6 מיליון יהודים נרצחו. לכל ילד בכיתה יש משפחה עם עבר או נגיעה לשואה. יש ילדים שסיפרו שכמעט כל המשפחה שלהם נרצחה. זה לא משהו נורמלי.
אנחנו יודעים היום כמה חשוב להעביר את זה הלאה, אסור שיקרה שוב.״

בתמונה: ילדי בית הספר היהודי ״ראש פינה״.

הנואם המרכזי שדבריו היוו רגע מכונן היה ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה. בנאום ההנצחה נשמעו דברים חזקים וחודרים מצד רוטה. הוא התנצל מטעם ממשלת הולנד על מעשיה של הממשלה בזמן מלחמת העולם השניה. על פעולות הממשלה באותה תקופה, והיה חשוב לו להדגיש ולומר זאת שוב ושוב גם אל מול הניצולים האחרונים שנכחו בקהל ובכלל. לדבריו, הממשלה נכשלה כשומרת החוק והביטחון במדינה. רוטה הדגיש כי “אף מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה”. נראה כי הייתה הסכמה כללית מצד אישים רבים לדבריו של רוטה, ראו בזה כרגע מתאים ומחווה גדולה כלפי העם היהודי. הבחירה לשאת נאום חד משמעי שכזה במעמד זה ובמלאת 75 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ היא אמיצה ונכונה. מנהיג PvdA לשעבר וראש עיריית אמסטרדם לשעבר יוב כהן (Job Cohen) נכח בטקס ההנצחה ואמר, “ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי.״
גם ווילדרס, מנהיג ה- PVV אמר בתגובה שהוא מוצא את דבריו של רוטה נחוצים יותר מאי פעם במיוחד בתקופה שהאנטישמיות הולכת וגדלה.

את נאומו פתח רוטה בסיפור על תינוקת רכה שנספתה בסוביבור:

אנה הקטנה הייתה בת שנה וכמעט עשרה חודשים כשנרצחה בתא הגזים בסוביבור.
שמה הוא הראשון מבין 102,000 השמות אותם קראו השבוע בווסטרבורק.
שמותיהם של יותר ממאה אלף אזרחים יהודים, מאות גברים, נשים, ילדים.
מה שהם לא יכולים להחזיר לעצמם, עלינו להחזיר להם….

נשאלת השאלה: איך זה יכול היה לקרות?
איך יכול להיות: כל כך הרבה שנאה, אכזריות וחוסר חוק?
כיצד יכולות רדיפות, גירוש ורצח להתרחש כמעט ללא הפרעה, תחת עיניהם של רבים כל כך?

התשובה חשוכה וגם מתעמתת.
אנו יודעים את העובדות, את הסיפורים.
היו לא מעט הולנדים שהרגו אלפים בעבור סכום קטן של “כסף ראש”, כפי שכונה אז המושג נורא.
מהבגידה שתמיד אורבת.
מההסתכלות על המבט, מתוך שמירה עצמית, אופורטוניזם או אדישות – כשאנשים נלקחו והבתים שלהם נגנבו.
ולא רק זה, גם הציפייה של השורדים לאחר השחרור, לחזור לביתם ולא למצוא דבר, הייתה זו קבלת פנים קרה וכואבת.
הייתה מעט מדי הגנה. העזרה שניתנה לא הייתה מספקת.

כמובן, הייתה גם התקווה להיכנס למחבוא, אומץ ההתנגדות, העלייה הקולקטיבית במהלך השביתה בפברואר.
ובכל זאת ….
ובכל זאת זה לא הספיק בסך הכל.
מעט מדי הגנה.
עזרה קטנה מדי.
מעט מדי הכרה.
חוזר רוטה בנאומו שטוב.

ואנחנו תוהים מה היינו עושים בעצמנו בנסיבות חריגות אלה.
אנו יודעים: הכובש הגרמני היה חסר רחמים.
פשיטה, פעולות תגמול ועינויים היו מכשירים של משטר טרור ופחד.
כמה היינו אמיצים?
אני מקווה שלעולם לא נצטרך לענות על השאלה הזו.

רוטה אומר בנחרצות:

לעולם לא שוב אושוויץ זה מחייב אותנו, כולנו, כחברה.
מכיוון ש 75 שנה אחרי אושוויץ, האנטישמיות עדיין בקרבנו.

כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.

זו בדיוק הסיבה שעלינו להכיר במלואה במה שקרה באותה תקופה, ולומר זאת בקול רם.
כשקבוצה של בני מדינה הוקצתה, תחת משטר רצחני, נכשלנו.
כאשר הסמכות הפכה לאיום, הממשלה שלנו נכשלה. 
בהחלט הייתה גם התנגדות אינדיבידואלית בממשלה, אך יותר מדי גורמים הולנדים ביצעו את מה שהכובשים דרשו מהם.
אחרים סבלו את הרוע הגדול בתקווה שיוכלו לעשות משהו טוב – שלפעמים עבד, אך לעתים קרובות הרבה יותר לא עשה זאת.
וההשלכות המרות של רישום וגירוש לא הוכרו בזמן ולא הוכרו מספיק.

כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.
אני עושה זאת בידיעה ששום מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה.

עלינו, הדורות שלאחר המלחמה, להמשיך להנציח.
לכבד את המתים בשמם המלא.
תמיד אחראים.
עומדים יחד כאן ועכשיו.

צילומים: דאצ׳טאון 

הדפסת כתבה