אני עוד מעט הולכת לישון, מבט ממושך בחוץ ופתאום אני בוהה. חשוך עכשיו ואפשר לראות את כל הבתים סביבי, את הבפנים, את האנשים, ולא רק ווילונות לבנים סגורים. האורות דולקים ועכשיו הכל פתוח. אפשר לראות ולגלות דברים שיותר ברורים בחושך. אני רואה אותם שותים יין וצוחקים אחד לשניה, ואת האבא הזה שאני קוראת לו “אבא של יום ראשון” מנגן בגיטרה לילדים והנה הבחור שלא יודע אנגלית סתם יושב ומגלגל.
אני מסתובבת ומסתכלת על הבית שלנו מבחוץ, נראה קצת מוזר ומשעמם. אבל רק לרגע.
אני רואה בלאגן של ילדים בכל מקום, אך שמה לב פתאום לעלים היבשים שאספנו יחד, מפוזרים על הרצפה, אחרי שהעפנו אותם באוויר והם נחתו והסתבכו בתלתלים, שלי, שלה. אני רואה את האגוזים המצחיקים שמפוזרים בכל רחבי אמסטרדם וטרם גילינו את שמם. החלטנו לקרוא להם אגוזים חומים. והם מאד שונים מכל שאר האגוזים החומים.
אני רואה את הכלים בכיור ונזכרת בארוחת ערב נפלאה שהיתה לנו יחד, בייבי חן ביקשה “פיקניק-מרפסת” שזה, כמה מפתיע, פיקניק במרפסת. שמנו את כל הדברים בסל, והופ הגענו למרפסת. אני נזכרת בשיחה שלנו ומחייכת, כמה אנחנו אוהבות לשבת במרפסת.
המרפסת הקטנה שלנו, רק שתינו יושבות שם, עם קצת ספרים, צעצועים ו…הופ, כבר אין מקום. אבל זה שלנו. בייבי חן אוהבת להשקות את הבזיליקום ותמיד היא חותכת עלה קטן ומביאה לי כדי שאריח. אני אוהבת את החלון הענק פה, מהרצפה ועד התקרה, חלון שגם אם טיפה מתלכלך, תמיד פותח את הלב וגורם לי להסתכל אל עצמי והחוצה, ממנה והלאה.
אני מכבה את האור ופתאום נהיה חושך. אמיתי כזה שמורכב מהמון נקודות קטנות ושחורות ורק לרגע אני לא רואה כלום.
ואז אני רואה.
לאט לאט בנינו לנו חיים, אמנם הכל טרי ובשלבי הקמה, שלא לומר תכנון, אבל יש לנו חיים. יש לנו בית שלא משנה כמה קר בחוץ, בפנים תמיד חם. יש לנו בית. יש לנו בית עם משפחה, עם זוג שמצחיק אחד את השניה, עם מוסיקה טובה, עם צחוק של ילדים ברקע, עם חדשות הולנדיות (כי ככה הכי טוב ללמוד), עם וויכוחים של חברים, עם שיחות סקייפי עם כל העולם.
תמיד אנחנו מסתכלים על החוסר, מה לא בסדר, איפה לשפר. שוכחים לעצור, להסתכל, אל החוץ, אל הבפנים, אל החושך והאור ולראות את הבית.
ועכשיו אני רואה כי יש פה בית.
הדפסת כתבה
