תאנים

הילדה שלי, הידועה בכינויה “בייבי חן”, צוחקת אליי. היא שמחה ומאושרת. אני נוגעת לה בקצה האף ומגלה שהוא קצת קריר. והיא צוחקת.
תחושה קרירה, די נעימה, מתפשטת גם אצלי. מפשפשת בתיק ומוצאת לונג כזה של פעם, ומכסה את בייבי חן, מנסה לשכנע את עצמי שזה בטח ממש מחמם אותה. ממש. ואני? מזמינה קפה גדול להתחמם. סטארבאקס. יאייי, התגעגעתי.

הגענו.

הגענו בספונטניות להולנד, בלי שום תכנון מקדים, בלי עבודת מחקר מעמיקה. ארזנו את הדברים החשובים – בייבי חן, דרכונים ולפטופ. אה וגם אייפד. וגם את הג’ינס שאני הכי אוהבת. ואת אי-אה הדונקי – באארור! הכי חשוב, לא?

יצאנו למסע של החיים לפני כמעט שנה ועכשיו הגענו למקום שבו הכל התחיל – הולנד, אמסטרדם.

ופה רוצים להישאר. ואם רוצים להישאר – צריך למלא טפסים! איזה יופי, הא?

לכל דבר שרק נרצה יש טופס מתאים. פשוט נפלא, הכל פה מאד מסודר, מאורגן, מתוייק וממויין. ו……עכשיו להמתין. אין טעם לנסות ולקצר תהליכים, אין טעם לדבר עם האחראי וגם אין טעם להרים את הקול או לנסות להפעיל פרוטקציה שאין, אבל, אם תמצא טופס מתאים – תוכל למלא אותו ולהמתין.

המתנו. ואיכשהו זה עובד, המתנו וקיבלנו תשובות לכל השאלות. כמעט כולן. וכששוב מצאתי את עצמי תוהה ומתחבטת, לקחתי את כל סימני השאלה, ארזתי את בייבי חן על האופניים ונסענו לעירייה – שם יושבים הנציגים של אלוהי אמסטרדם והם לא אפורים ומשעממים כמו שחשבתי, כנראה ככה זה באמסטרדם. אפילו עובדי העירייה פה מגניבים בצורה בלתי רגילה, כולם נראים פה כאילו יצאו ממגזין אופנה ואני – ממתינה בתור עם בייבי חן. והיא צוחקת אליי.

הכל סביבי מאד מעוצב, הצבעים, הצורות, הגדלים – עיצוב מאד נקי וקלאסי, אך מודרני וחצוף. ואני עוד בעירייה! אני לא יכולה לחכות כבר ולחוות את אמסטרדם האמיתית, הרחובות המיוחדים שרק מקומיים יודעים על קיומם, על בתי-הקפה מעבר לפינה, על הברים החבויים, על המרחב הירוק, על שקיעה מאוחרת, על – והנה תורי הגיע.

תמיד יש מקום לשאלות וחששות, תהיות ומחשבות, אבל תשובות – זה כבר סיפור מרגש אחר. לא תמיד ההולנדים בעצמם יודעים, וכשהם לא יודעים, הם פשוט חוזרים על עצמם, גם אם זה לא עונה על השאלה. זה מעין משחק של “מי ימצמץ ראשון” ואני תוהה מי באמת. חושבת אם כדאי לי להיות ישראלית ולהתיש את ההולנדי או לנסות את השיטה ההולנדית – לחייך חיוך אדיב, להגיד יפה תודה ולחזור מחר שוב עם כל השאלות. כי מחר אולי תזרח השמש.

וכשהשמש זורחת, הכל אפשרי!

ובאמסטרדם הכל קורה. תמיד, אבל תמיד, יש איזשהו פסטיבל שכדאי ללכת, השקה או פתיחת גלריה שאסור לפספס. וזה תמיד מלווה באוכל טוב, מוסיקה מהממת ואנשים יפים.

אבל לא תמיד חייבים לעשות משהו, לפעמים זה כיף פשוט רק להיות, זה הכי נכון, הכי טבעי והכי שלם שאפשר.

להיות בפארק עם ירוק בעיניים, עם כוס שייק מרענן. וזהו. לא לעשות כלום, לעצום עיניים ולשמוע את הסנאי שקופץ על עלים יבשים. לפתוח את העיניים ולראות את בייבי חן רצה אחריו ומנסה לתפוס אותו. לחייך. לשכב על הדשא ולתת לחיפושית קטנה ואדומה לטייל לי על היד ולהתעופף הלאה. לחשוב שאני והיא אותו הדבר. באותו המצב. בפארק עם הירוק בעיניים.

לטייל ברחובות הנקיים (להפליא!) בלי סיבה ומטרה, לחשוב איך הכל נקי פה ולהגיע למסקנה שאנחנו בטח הראשונות שהגענו לרחוב. להרגיש גאווה ילדותית רק לרגע וללטף את בייבי חן תוך הבנה שפשוט נקי פה.

למצוא סמטאות שאף אחד עוד לא מכיר ואף אחד עוד לא היה, ללכת לאיבוד עם ילדה קטנה ורעבה וכמעט תמיד למצוא דוכן צ’יפס שישביע אותה. להזמין צ’יפס עם קטשופ ולקבל מרק קטשופ עם קצת צ’יפס.

לנסות ולמצוא את הבר המיוחד הזה עם המוסיקה שאבא של בייבי חן הכי אוהב – בלוז. ועדיף כבד. לשלוח אותו לשם ולהתחיל לדאוג כשהוא לא חוזר. להפסיק לדאוג, אני הרי בהולנד.

ללכת לשוק ולגלות מבחר של ריחות וצבעים בלתי הגיוניים, מבחר שגורם לי לרצות לקנות הכל, לנסות כל טעם וצורה שרק יש, ובסוף לקנות את מה שבייבי חן הכי אוהבת, תאנים.

לנשום. עמוק.

פשוט להיות.

פתאום אנחנו שומעות מוזיקה רחוקה שלאט-לאט מתחזקת, אני מורידה אותה מהמנשא ושתינו מתחילות לרקוד. אני מזהה את השיר האהוב עליי ומתחילה לקפוץ באוויר, והיא אחרי. בייבי חן מבחינה שהמוזיקה מגיעה מהסירה ושתינו מנופפות לשלום לחבר’ה שמנגנים וממשיכות לרקוד. זוג יפני עוצר ומצלם אותנו ולנו לא איכפת, כי עכשיו יש פה אמא וילדה שרוקדות, קופצות באוויר ואוכלות תאנים. אושר.

ברוכות הבאות לאמסטרדם. וגם אתה, אבא של בייבי חן, ברוך הבא.

הדפסת כתבה